הניצחון המוסרי של ברצלונה

תמונה אחת חזקה תיחרת בזיכרון מהקלאסיקו של מוצ"ש: שריקת הסיום, שחקני ברצלונה חוגגים מחובקים בדבוקה אחת במרכז המגרש, בעוד שכירי החרב של ריאל מדריד נמלטים לחדרי ההלבשה מבוישים, כשהשחקן היחיד שמגיע לברך את שחקני ברצלונה, במפגן שובה לב של אצילות וספורטיביות, הוא האיש שסביר מאוד להניח ההפסד הזה כאב לו יותר מכל אחד אחר - ראול.

הניצחון של ברצלונה הוא לא רק ניצחון במשחק כדורגל, אלא הרבה יותר מזה - הוא ניצחון מוסרי. כי לקנות שחקן כדורגל בחצי מיליארד שקלים כמעט זה מעשה לא מוסרי, זה לעג לכל אותם אלה בכל העולם, שעובדים קשה מבוקר עד ערב בעבודות כפיים כדי להניח על השולחן אוכל לילדיהם בסוף היום.

לא שברצלונה היא קבוצה ענייה, ממש לא. אבל ברצלונה מייצגת אתוס מוסרי שכל אחד יכול להזדהות איתו: אתוס שאומר שעבודה קשה, דרך, סבלנות, נאמנות לאנשים ולערכים הם אלו שבסופו של דבר מביאים את התוצאות. והאתוס הזה עובר בברצלונה מרמת הנשיא, דרך המאמן, השחקנים, שחקני הנוער ועד לאחרון עובדי הניקיון בקאמפ-נואו.

וזה היה באמת ניצחון של הדרך על קיצור הדרך.

סיפור נפילתה של ריאל מדריד (במושגים יחסיים, כמובן) מתחיל באותו אישון לילה באביב 2003, מעט יותר מ-24 שעות לאחר שזכתה באליפות ה-29 בתולדותיה. בלילה ההוא היא נפטרה במחשכים מהמאמן שהוביל אותה לזכייה בשני גביעי אירופה ושתי זכיות באליפות ספרד תוך פחות מארבע עונות, ויסנטה דל-בוסקה, ומהקפטן ששירת אותה בנאמנות במשך שנים בתפקיד אפור של בלם, פרננדו היירו.

ריאל מדריד היא קרבן של עצמה. של התדמית שלה, של התחושה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל את הזה", של ההרגשה שהיא יותר גדולה מהמשחק ואין מי שיוכל לה ויעמוד בפני כוחה, השפעתה ואמצעיה הבלתי מוגבלים. אז זהו, שלא. כסף לא יכול לקנות את החיוך של מסי ואת הפרגון של צ'אבי (במשחק לאספנים), את החיבור למאמן ואת הערכים של הנשיא. וכסף, איזה כיף לדעת זאת הבוקר, אפילו לא יכול לקנות ניצחון במשחק כדורגל על קבוצה 'אמיתית'.

כי ברצלונה היא קבוצה 'אמיתית', במובן הכי טהור של המילה 'קבוצה': חבורה של יחידים שבה כל פרט תורם את הכישרון (וזה חתיכת כישרון!) שהתברך בו, ליצירת מערכת הגדולה מסכום חלקיה (ושסכום חלקיה ממילא כזה גדול התוצאה, כמו שאנחנו רואים, מפחידה) שכל אחד מהחברים בה ממצה עד תום את יכולותיו, מצליח ונהנה.

יצא לי לראות במהלך סוף-השבוע את השידור חוזר את הקלאסיקו המפורסם מ-1994, בו נתנה ה"דרים-טים" של קרויף, עם רומאריו, סטויצ'קוב וקומאן, את אחת ההצגות הגדולות בכל הזמנים והביסה את ריאל 0:5. ועדיין, לכל אורך הצפייה לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שברצלונה הנוכחית טובה מאותה קבוצה, ולא במעט.

שמענו את זה לא מעט בשבוע האחרון אבל זה באמת נכון - אשרינו שזכינו.