משרוקית הזהב

הקלישאה אומרת שמאמנים שהיו בעברם רכזים יודעים טוב יותר לאמן ולהדריך פוינט גארדים מאשר שחקנים בכל עמדה אחרת. במקרה של סקוט סקיילס, הציוות עם ברנדון ג'נינגס היה אתגר פסיכולוגי לא פחות מאשר מקצועי. קשה לחשוב על שחקן שונה יותר מהשחקן שהיה סקיילס - מקצוען זועף וקשוח שפעם יזם מכות עם שאקיל או'ניל, אגרופים והכל, רק כדי לדרבן את הסנטר הצעיר לעבוד קשה יותר - מאשר ג'נינגס, פרחח צעיר ופרוע עם צמות קלועות, שלא הואיל בטובו להתייצב בזמן לטקס הדראפט כדי ללחוץ את ידו של הקומישנר. מעבר לכך, לאור הויתור על שלושה שחקני חמישייה בקיץ (ריצ'רד ג'פרסון, צ'רלי וילנואבה ורמון סשנס), וחוסר הוודאות לגבי בריאותו של מייקל רד, היה זה פרוייקט עליו צפויה היתה העונה של הבאקס לקום או ליפול.

סקיילס קיבל לידיו את קרלוס דלפינו הארגנטינאי וארסן איליאסובה הטורקי – שניים ששיחקו בעבר ב-NBA כרול פליירז וחזרו לארה"ב מאירופה - והפך אותם לשחקני חמישייה לגיטימיים. הוא גרם לאנדרו בוגוט להתרכז בהגנה וקיבל ממנו את עונתו הטובה בקריירה; הוא ידע לשלב שני ותיקים (ג'ון סלמונס וג'רי סטקהאוס) בתוך המערך הקבוצתי במהלך העונה, ויותר מכל - הנהיג במילווקי יחידה מגובשת וקשוחה, שהתגברה על סלאמפ קשה באמצע העונה כדי לנצח 26 מ-35 משחקיה האחרונים. הפציעה של בוגוט חיסלה, ככל הנראה, את סיכוייה של מילווקי להפוך לסינדרלה של הפלייאוף, אבל מהמקום החמישי במזרח, עם שיפור של עשרה ניצחונות לעומת העונה שעברה כבר בשלב הזה, ניתן בזהירות לומר שהניתוח הצליח.

מה לא אמרו על דל-נגרו העונה? כאילו לא הספיק הזובור המקצועי הפומבי שחטף בפלייאוף שעבר, באה פתיחה מאכזבת של העונה הנוכחית, שהפילה את הבולס למאזן 20:14 בתחילת ינואר, רחוק מתמונת הפלייאוף, עם ההיילייט הבלתי נשכח של איבוד 35 נקודות יתרון לסקרמנטו, בבית. אחרי אותו פיאסקו, שנראה היה כמו המסמר האחרון בארון המתים שהוא הקריירה של דל-נגרו, הדבר שנראה היה כרחוק ביותר מהמציאות הוא שאותו מאמן יסיים את העונה בקבוצה עמה התחיל. אבל דווקא באותה נקודת שפל, ששייכת לסוג הטראומות שבקלות עשויות לשבור רוחה של קבוצה, שיקאגו קמה מהקבר. הבולס עומדים על מאזן חיובי בשנת 2010, וצמודים לטורונטו במירוץ על המקום האחרון בפלייאוף, דבר שלא רבים האמינו שיקרה, אם בכלל. הקרדיט הנרחב לו זכה דל-נגרו מג'רי ריינסדורף והג'נרל מנג'ר גאר פורמן אינו מובן מאליו והוא נדיר ביותר עבור מאמן כה צעיר.

דל-נגרו שרד מכת פציעות שהיכתה בכל שחקני המפתח שלו, וטרייד ששלח את ג'ון סלמונס, אחד משחקני המפתח, למילווקי. במקביל, נרשמה פריחה יפה לצעירים, כשדרק רוז, בעונתו השנייה, נבחר לראשונה לאול-סטאר, ג'ואקים נואה – בעונתו השלישית - קפץ מדרגה בדרך לליגה של הסנטרים המובילים, וטאג' גיבסון, בחירה מס' 26 בדראפט 2009, היה הנבחר הנמוך ביותר שתיפקד כשחקן חמישייה קבוע לאורך כל העונה. בין אם ידביקו הבולס את טורונטו בישורת האחרונה או שיסיימו את העונה כבר בשבוע הבא, העבודה של דל-נגרו בשימור הקבוצה הצעירה משיקאגו כקבוצה תחרותית עד קו הסיום, על אף מכות שנחתו עליה בזו אחר זו, ראויה ליותר מכמה מילים טובות.

אם במכות עסקינן, אז עם כל הכבוד לויני דל-נגרו והשיקאגו בולס שלו, אף קבוצה לא סבלה העונה ממזל רע יותר מפורטלנד. גולת הכותרת היא גרג אודן, אבל מכת הפציעות כללה גם את ג'ואל פרזיבילה, מרקוס קמבי, ברנדון רוי, ניקולה באטום, טרוויס אאוטלו ורודי פרננדז, אשר החסירו יחד לא פחות מ-228 משחקים (!) והמונה עדיין דופק. העניין הגיע למימדים אבסורדיים כאשר מקמילן - המאמן, להזכירכם - נאלץ להשתתף במשחק פנימי כדי להשלים עשירייה באימון, ו... נכון, קרע את גיד האכילס בעצמו.

בין לבין שרד מקמילן שריפות בקו האחורי ותהפוכות לא נגמרות ברוטציה, עד שהחליט להעביר את שרביט הובלת הקבוצה מסטיב בלייק הוותיק לאנדרי מילר, שהגיע בקיץ - מהלך שלא פשוט לבצע תוך כדי עונה. בתוך כל הברדק הזה, ובלי שלושה עוגנים הגנתיים – באטום, אודן ופריזיבילה, שהחמיצו, כל אחד, יותר מחצי עונה - הצליח מקמילן לתחזק אמונה, מוטיבציה וצביון הגנתי, ולשמור על הבלייזרס כקבוצת ההגנה הטובה במערב, וקבוצת פלייאוף לגיטימית, בקצב של 50 ניצחונות. אם אחד הפרמטרים החשובים לעבודה של מאמן היא היכולת לאלתר, לפתור בעיות בתנועה ולהפיק את המקסימום מהחומר הקיים, מקמילן בהחלט עשה זאת העונה טוב יותר מכל מאמן אחר.

הרבה נאמר ונכתב בימים האחרונים על דון נלסון, מאמן גולדן-סטייט, ששבר השבוע את שיא הניצחונות למאמן ב-NBA. מבחינות רבות, נלסון - הכריזמטי, המסעיר והיצירתי, הוא הנגטיב של ג'רי סלואן - היסודי, הצפוי והמשעמם. אבל בניגוד לנלסון, בשנים האחרונות סלואן הוא גם מאמן מצליח. הג'אז, אותה הוא מאמן זו השנה ה-22 (!), מדורגת בצמרת המערב שנה אחר שנה. שחקנים באים ושחקנים הולכים, סטוקטון-טו-מאלון אוטוטו במוזיאון, וסלואן עדיין שם, מריץ פיק-אנד-רולים בדרכו לפלייאוף עם חבורה אחרת של שחקנים, ושיטה שמזכירה באופן חשוד את אותן קבוצות מלפני חמש, עשר ועשרים שנה. אז אפשר לציין את החלק של סלואן ביכולת המצוינת של קרלוס בוזר העונה, לאחר קיץ סוער ורווי מתיחות בין הפורוורד לבין הנהלת הקבוצה, אפשר להתרשם מכך שקבוצתו איבדה שני שחקני רוטציה (רוני ברואר ואריק מיינור) ללא כל תמורה, ועדיין לא החסירה ולו? צעד במירוץ לראשות בית הנורת'ווסט, ואפשר להזכיר כי המאזן של יוטה מאז תחילת ינואר הוא הטוב במערב כולו. לחילופין, אפשר להסתפק בהכרה כי ג'רי סלואן פשוט עשה את מה שג'רי סלואן עושה, שזה לנצח משחקי כדורסל עם מה שיש, ולשאול שאלה אחרת, אפרופו מאמן השנה: כיצד ייתכן שהמאמן הנפלא הזה, שמדורג רביעי ברשימת המאמנים עם מירב הניצחונות בכל הזמנים ובאמתחתו 18 העפלות לפלייאוף ב-21 עונות, לרבות שתי סדרות גמר, לא זכה מעולם בתואר, בעוד שלושת אלה שמדורגים מעליו זכו, ביניהם, לא פחות מ-7 פעמים?

אז לא, סביר להניח שהתואר לא יילך לסלואן גם הפעם, פשוט כי יש אחד שעשה עבודה קצת יותר מרשימה ממנו העונה. אבל תסתכלו על זה ככה – אם הייתם צריכים להצביע על מאמן אחד, מבין סלואן לבין המאמן שיזכה, יהיה מי שיהיה, אשר לו סיכויים גבוהים יותר להיות מפוטר מקבוצתו בטווח השנה הקרובה, כמו שפוטרו שלושה מארבעת הזוכים האחרונים בתואר, במי הייתם בוחרים?

בעונתו המלאה הראשונה של ברוקס על הקווים, לאחר שהחליף את פי.ג'יי קרליסימו, הפכה אוקלהומה סיטי - הקבוצה הצעירה בליגה ששישה מתשעת שחקניה המובילים בני 23 ומטה - מנמושה אמיתית לאריה, ונכון למועד כתיבת שורות אלה, ארבעה משחקים לסיום העונה, עקפה את סך הניצחונות שלה מהעונה שעברה בלא פחות מ-25 ניצחונות, אחד המהפכים המרשימים בשנים האחרונות. ואם במקרים אחרים ניתן להסביר זאת בהצטרפות של שחקן דומיננטי אחד או יותר, הרי שהת'אנדר עשו זאת העונה ללא תוספות משמעותיות של כח אדם, ועם שני רוקיז שלא פתחו ולו? במשחק אחד מתחילת העונה.

קווין דוראנט, הסקורר המוביל של הת'אנדר, שידרג מעמדו כבר בגיל 21 למועמד לגיטימי ל-MVP, לאחר שבעונה שעברה לא היה אפילו אול-סטאר, וראסל ווסטברוק, הפוינט גארד הפותח, ביצע קפיצת מדרגה והפך לא רק לאחד הגארדים הצעירים המבטיחים בליגה כולה, אלא לעושה משחק שלם ומגוון הרבה יותר משהיה. ברוקס הכתיב אוריינטציה הגנתית שאינה שכיחה עבור קבוצות כה צעירות, ויצק יסודות איתנים לקבוצה שעשויה להפוך לדבר הגדול הבא בליגה. עבודתו של מאמן כדורסל נמדדת באופנים ודרכים שונות, אבל אמת המידה המרכזית והבולטת ביותר היתה ונשארה ניצחונות. מהבחינה הזו, לאיש אין העונה את הקבלות שיש לברוקס, מה שהופך את הבחירה בו למתבקשת וראויה, ויסלחו לנו כל השאר.