עכשיו תורנו

על המסך מולי מדיחה באיירן מינכן, ש-90 אחוז ממניותיה בבעלות אוהדיה, את מנצ'סטר יונייטד, כשעשרות אלפי אנגלים כרוכים בצעיפים ירוקים-צהובים, מחאה כנגד בעליהם, הגלייזרים המנותקים. היה זה מחזה סמלי שבעיקר נותן תשובה לטענה הפופוליסטית "אוהדים בעלים זה גימיק, בסוף הכסף מדבר". מסתבר שכסף אכן מדבר, אך גם בשם האוהדים, לא רק בשם מיליונר מוקף מקורבים. בגרמניה זו תקנה, קבוצה מחויבת בבעלות אוהדים, וראו זה פלא, זו הליגה בה אין לקבוצות חובות. בחצי הגמר השני בצ'מפיונס תשחק ברצלונה, עוד קבוצה בבעלות אוהדיה. ובארצנו הקטנטונת? מתחילים בקטן, אבל המציאות חזקה מכל ציניקן.

מכבי קביליו יפו העירה אלפי בולגרים יקרים מתרדמתם, התחפשה לסינדרלה בגביע, ובין לבין היא בדרכה לעלות בשנתיים שתי ליגות. בהפועל אוסישקין יש כבר 1,000 חברים, הליגה הלאומית בפתח, שם כבר מצלצלים פעמוני הגאולה, ואפילו שאול אייזנברג התייאש. רק אחת, אדומה, חסרה לפאזל. זאת שדווקא נכשלה. רגע, היא עוד קיימת? קיימת, ועוד איך קיימת, על אפם וחמתם של צמד קבלנים וולגארי ומקורביהם. הפועל קטמון קיימת וחוגגת עליית ליגה, יום שישי, הנה זה בא.

בהשוואה לאחיותיה, אוסישקין ויפו, פועלת הפועל קטמון ירושלים בסביבה הקשה ביותר, עם תנאי התחלה כמעט בלתי אפשריים. היא קיימת בעיר שבה לא להיות אוהד בית"ר נחשב מחלת נפש. היא פועלת במקום שבו כל קיץ קובעים סטנדרטים חדשים לכמה הזוי ומטורף יהיה המיליונר שישקיע בבית"ר ובהפועל כדורסל (שעטנז בעלות מחליא לכשעצמו). היא מתנהלת במקביל לקבוצת האם הפועל ירושלים, שעדיין מתקיימת חסרת יומרות בליגה הלאומית בואכה ליגה א', כשבעליה, בחסות התאחדות ובקרת תקציבים אימפוטנטיות, מתעללים בגופה שנשמתה נדדה עם אלפי האוהדים אל מגרשי הליגות הנמוכות.

בתוך כל אלה, עשינו טעויות בדרך, או בקיצורה. ניסינו להתקיים בתוך קבוצה פונדקאית בליגה א', הפועל מבשרת ציון. חילקנו כנאיביים כסף רב לשחקני רכש חסרי מחויבות. התעקשנו להחדיר יומרות בקבוצת פריפריה ושרנו שירי הלל לשחקנים שלא מבינים את הזכות שנפלה בחלקם להיות חלק מהתעוררות אוהדי המועדון הוותיק בעיר, מאז 1926. יש יאמרו חטא היוהרה, שהרי עם הקמתנו סוקרנו רבות, לרוב לטובה. אחרי שנתיים של כישלון לעלות ליגה או לרכוש את קבוצת האם, כישלון שאף גרר ייאוש ונטישה של חלק מבעלי המניה הראשונים, אפילו מבקשי שלומנו לא האמינו שנשרוד. אבל אנחנו פה.

טעינו, פשענו, אבל נשמה אי אפשר להרוג, היא תתגלגל עד שתמצא מנוח. אז נגזר עלינו "שיעור בצניעות" כפי שהגדיר זאת מייסד הקבוצה, אורי שרצקי. למדנו, נשאנו באחריות, חובות שילמנו, ורחוק מהמעקב השבועי בתקשורת שהורגלנו אליו, בליגה ג' קבוצה חדשה הקמנו. מאמן צעיר, מבטיח ואוהד הקבוצה מונה. הוא החזיר את אמיר גולה, הקפטן הקשוח אהוב לבנו משנות התשעים בליגת העל, ששב אלינו לקאמבק חלומי בגיל 41 ובנה סביבו חבורה מלוכדת ונפלאה. שיחקנו במגרשים עם דיר כבשים צמוד, גבעות בתור יציע, חמש גבשושיות למטר, ללא דשא. בשקט ובקטן, החזרנו את הצבע האדום ללחיים.

אז ביום שישי בטדי זה סוף סוף יקרה. לקול שירת אלפי אוהדי הפועל ירושלים לדורותיה, קבוצת האוהדים הראשונה שהוקמה בכדורגל הישראלי, הפועל קטמון ירושלים, תסמן "וי" ראשון בפנקס, ואחרי שלוש עונות של ניסוי, טעייה והקמה מחדש במקום הכי נמוך בכדורגל, היא תעלה ליגה. התפאורה שתחכה לא תבייש את ליגת העל, ערימות הקונפטי ומאות הדגלים כבר בהיכון, הפורומים ברשת גדושים בתגובות ומאות משתמשים כבר סופרים שם את השעות. בשלוש השנים הללו התגבשה קהילת האוהדים הזאת לצבא אדום ונאמן. מי שיבוא יראה אוהדים מכל גיל וצבע, גאים מתמיד. אין לנו קבוצה בחובות, ואין לנו יציע כבוד עם קייטרינג בזמן שלשחקנים אין שכר. יש לנו חזון, אהבה גדולה ומחויבות לסמל. צפויות לנו עוד כמה שנים של מאבק, אבל הקהל הירושלמי האדום איתנו, והוא הבעלים, לא צמד מבקשי חנופה. נמשיך את הטיפוס במעלה הליגות, עד שתחזור הפועל ירושלים ותהפוך למועדון מאוחד, גאה ולגיטימי בליגת העל.