בחירה לדורות?

דונובן מקנאב עוזב את פילדלפיה ועובר לשחק בוושינגטון.

החלק הראשון של המשפט עוד סביר, כי כמעט בכל שנה מדברים בפילדלפיה על כך שצריכים להצעיר את הסגל ולתת לקווין קולב לשחק. האיגלס לא אוהבים להחתים שחקנים ותיקים מחדש, ולא משנה כמה שנים שיחקו אצלם, ומכאן היה ברור שהגיע סוף לעידן מקנאב בעיר האחווה. בהודעת השחרור, האיגלס אמרו שהם "התחשבו ברצונות של מקנאב" - דרך עדינה להגיד שאחרי 11 שנה הם החליטו שלא מגיע למקנאב העונש של להגיע לאוקלנד, וכנראה שלא היו יותר מדי הצעות מפתות אחרות.

ועדיין – הצעד הזה לא ממש ברור. אף אחד לא כיוון אקדח לרקה של אנדי ריד ואמר לו "תשחרר את מקנאב בתחילת אפריל". לכולם ברור שככל שהדראפט מתקרב, ויותר מזה - אחרי שהדראפט מתחיל – יהיה עם מי לעשות עסקים. אבל במקום לחכות, האיגלס קיבלו את ההצעה של וושינגטון – בחירה מספר 37 השנה וסיבוב שלישי או רביעי שנה הבאה (תלוי בביצועים של הקוורטרבק).

קוורטרבקים טובים הם מצרך נדיר. קבוצות ישקיעו בחירת סיבוב ראשונה גבוהה, אולי אפילו את הבחירה הראשונה שלהן, בשביל לקבל מישהו שאולי, במקרה הטוב, יתקרב לתפוקה שמקנאב ייתן לוושינגטון לפחות בשנה הבאה ויש לשער שגם בשנתיים-שלוש שאחר-כך. הרדסקינס, לעומת זאת, מקבלים שחקן מוכח. שחקן שגם ידוע בתור לוחם ומנהיג (על תכונות הווינריות שלו יש מחלוקות, אבל בשלב הזה הרדסקינס ייקחו בשתי ידיים הפסד בפלייאוף) והכי חשוב- שחקן שפותר להם בעיה קשה בסגל ומשדרג אותם למועמדים לזכייה בראשות הבית – אותו בית שבו גם פילדלפיה משחקת.

זאת, בעצם, הבעיה הכי קשה עם הטרייד הזה. לתת את המנהיג ההתקפי שלך ליריבה מבית זה משהו שמאוד לא נהוג לעשות, ובצדק. למקנאב לא יהיו שום סנטימנטים לעיר שקיימה איתו יחסי אהבה-שנאה מהרגע שנבחר בדראפט לקול שריקות בוז של הקהל המקומי המאוכזב. להיפך, יהיו לו את כל התמריצים לגרום לפילדלפיה להצטער על הפרידה ממנו, לפחות פעמיים בשנה.

אז אולי בפילדלפיה יצעירו את הקבוצה, אבל בשביל להגיע לפלייאוף, החבר'ה הצעירים הללו עדיין יצטרכו להילחם ראש בראש עם אריה זקן חדור מוטיבציה על אותו כרטיס לפלייאוף. יש החלטה יותר שגויה מזו?

אחת התופעות המאוסות בעולם הספורט האמריקאי היא "הכל ביזנס". לג'ו מונטנה אין מקום בסן פרנסיסקו? לך, חביבי, לך לקנזס סיטי. טנסי סוגרת את שעריה בפני סטיב מקנייר ומגרשת אותו לבולטימור? מה לעשות, בלי פוליסת ביטוח אי אפשר להתאמן. סן דייגו משחררת את לדניאן טומלינסון? נו, זה לא שאף אחד לא עשה את זה לפניה.

דונובן מקנאב מיצה את עצמו בפילדלפיה, הגיע הזמן שלו ללכת. הוא מאס באיגלס, הם מאסו בו, כל הצדדים הבינו שהם צריכים אוויר. כבר לפני חודש אמר מקנאב כי הטרייד בלתי נמנע ומבחינתו הוא רוצה שיתבצע כמה שיותר מהר. הוא שילם מס שפתיים בכך שאמר שהיה רוצה לסיים את הקריירה בפילדלפיה, אבל אף אחד לא האמין, לא לכך שימשיך באיגלס ולא שהוא באמת רוצה להישאר שם. זו הייתה רק שאלה של זמן, ומבחינת כולם עדיף היה לעשות את זה כמה שיותר מהר.

האפשרויות שעמדו בפני האיגלס היו, לכאורה, שתיים: אוקלנד ובפאלו, או המתנה ארוכה לדראפט. אכן, אלטרנטיבות נאות. וושינגטון? דווקא וושינגטון שקלטה מפילדלפיה את סאני ג'ורגנסן והפכה אותו לקוורטרבק היכל התהילה? דווקא הרדסקינס, עם הקהל הגדול והפנאטי שלהם, שגם ככה נוגס בנתח השוק של האיגלס? דווקא דניאל סניידר, שמאז שרכש את הקבוצה לא היה לו קוורטרבק אחד נורמלי, ובשל כך לא איים ולו לרגע על ההגמוניה של פילדלפיה משני הצדדים של דלאוור?

כן, וושינגטון. כי לג'פרי לוריה ולראשי הקבוצה היה ברור שמעבר של מקנאב לבילס או לריידרס הוא כמו הליכה אל גולאג ספורטיבי. כאילו שבגיל 33 מקנאב צריך את הלוזריות של הבילס או את אל דייויס על הראש. זו אולי לא ההחלטה הכי פופולארית, ומקצועית בוודאי שלא נכונה, אבל לוריא והאיגלס חרתו על דגלם פן מוצהר וראוי להערכה של אנושיות. אחרי שגרין ביי לא הצליחה למנוע, בסופו של דבר, מברט פארב להגיע למינסוטה, העיטמים פשוט קיצרו הליכים ונמנעו מהטלת רפש ומהצטברות משקעים מיותרים מצד אחד השחקנים הגדולים בהיסטוריה של המועדון. ואם אתם עדיין פוסלים את המהלך הזה, חכו כמה שנים, כשטום בריידי יהיה מבוגר מדי בשביל הפטריוטס.