תלויים על קולב

קווין קולב, המחליף של דונובן מקנאב, צריך לדעת לאיזו סיטואציה הוא מכניס את עצמו. האיגלס ויתרו על קוורטרבק בגיל של פייטון מאנינג, שחקן שמחזיק בכל קטגוריה סטטיסטית חשובה של עמדת הקוורטרבק בפילדלפיה (ניסיונות, השלמות, יארדים וטאצ'דאונים), שהוביל את הקבוצה שלו לחמישה משחקי גמר של חטיבת ה-NFC ולסופרבול אחד ב-11 השנים שהוא מנהיג את האיגלס. זאת אומרת שהרף לגבי קולב ברור: ניצחון בסופרבול.

אז בסדר, ויתרו. מקנאב לא נהיה צעיר, הוא כמעט תמיד משחק רע במשחקים החשובים באמת, קולב מתאים יותר לסייחים שפילדלפיה גייסה בשנים האחרונות ויש גם את מייקל ויק על הספסל. אבל לפעמים הפרידה אומרת הרבה על מערכות היחסים. פילדלפיה שחררה את מקנאב בעבור מחיר זעום. יותר מכך: פילדלפיה שחררה אותו לקבוצה יריבה מהבית שלה (NFC מזרח), הבית הותיק והתחרותי ביותר. לא עושים דברם כאלו, אלא אם כן אתה חושב שמקנאב יכול רק לקלקל לוושינגטון.

ואפשר ללמוד מההעברה הזו משהו על העיר פילדלפיה. האיגלס היו יכולים לחכות יומיים עם ההודעה, אבל הם החליטו להוציא אותה דווקא ביום שבו נפתחת עונת הבייסבול. זאת אומרת שבאחד התאריכים שבהם סיקור בייסבול אמור להיות בשיאו, הקבוצה המקומית, אחת הטוענות העיקריות לכתר האליפות, תידחק בשבוע הקרוב לחלקים היותר פנימיים של מדור הספורט.

ההעברה של מקנאב היא גם אבן דרך במהפכה שהתחילה לפני קצת יותר מעשור בעמדת הקוורטרבק. גל של קוורטרבקים שחורים נכנס אז לליגה ושינה קונספציות חשיבה לגבי שחורים והתפקיד, וגם שינה במקצת את מהות התפקיד. אחרי עשר שנים של מקנאב, קולפפר, מקנייר, מיייקל ויק (וגם אקילי סמית), מועמדים רק שני קוורטרבקים שחורים לפתוח עבור הקבוצה שלהם בשנה הבאה - מקנאב ודייויד גרארד בג'קסונוויל (ואולי גם ג'וש פרימן בטמפה). אף לא אחד מהם הוא הארכיטיפ של הקוורטרבק השחור שיכול למסור 80 יארד מהמקום, אבל גם לרוץ על חייו כשהסיטואציה קוראת לכך. הדרך נסללה, אבל אף אחד לא באמת בחר ללכת בה.