החברים החדשים של הידו טורקוגלו

קצת קשה לבחור לרשימת מאכזבי העונה שחקן שכל הקריירה (או כפי שטוענים הוריו – הקיום שלו) היא אכזבה מתמשכת שהפסיקה כבר מזמן להפתיע, אבל לאור היכולת הבינונית עד עלובה שמגלה טימאק במדי קבוצתו החדשה שבניו יורק סיטי, אין לי ברירה אלא להעניק לו אזכור של כבוד גם ברשימת מאכזבי העונה הנוכחית. את תדמית הלוזר והפצוע הכרוני עליה עמל קשות לאורך השנים אי אפשר לקחת ממנו, אולם במשחקי העונה הרגילה אליהם הופיע, תמיד דאג מקגריידי להזכיר לנו איזה שחקן ענק הוא היה יכול להיות אילו רק היה זוכר לקחת את הציפרלקס מדי בוקר. אלא שהעונה, אפילו זה כבר לא קיים, ובמקום סופרסטאר מתוסבך קיבלנו שחקן די-ליג (מתוסבך) שלא הצליח לתרום מאומה ברמה המקצועית אפילו לנפולת של נמושות כמו אלו שמשחקים איתו בניקס. 10.1 נקודות למשחק, זה מה שנותר מאחד הסקוררים הבכירים של העשור, 0.6 פחות מהממוצע של חברו לקו האחורי ביל ווקר. מי? בדיוק.

איך שגלגל מסתובב לו, טען שמוליק קראוס, תוך שהוא מתכוון וודאי לאדון קלדרון שבמחי עונה בינונית הפך ממועמד טבעי להצטרף לדרג העילית של רכזי ה-NBA, למועמד טבעי להצטרף לחובנטוד בדאלונה. דווקא בעונה שבה הציפיות ממנו היו גבוהות מתמיד הצליח הרכז הספרדי לצנוח בכל מדד סטטיסטי אפשרי, תוך שהוא ממשיך את חגיגת הפציעות המרגיזות דאשתקד, ולבסוף אף איבד את המקום בחמישייה לטובת ג'ארט ג'ק, שלמרבה האירוניה, שימש רק לפני שנה בתור המחליף של טי ג'יי פורד שנזרק מטורונטו בשביל לפנות את הבמה ללא אחר מאשר קלדרון עצמו, במה שנשמע כמו פרק גרוע במיוחד של היפים והאמיצים. עכשיו נותר רק לגלות האם יוכל קלדרון לממש את ההבטחה בעונה הבאה, או שמא יתקעו טורונטו עם החוזה של חוזה, שמבטיח לו 30 מליון ל-3 השנים הבאות ואת הסטטוס הנחשק של הרכז המחליף עם המשכורת הגבוהה ביותר במשק.

כמו מרבית הפציעות הקשות, גם הפציעה של בוגוט לא הגיעה עקב עימות מזויין עם זאק רנדולף, אלא במהלכו של דאנק נינוח מול סל נטול שחקני הגנה, שגרם לסנטר של מילווקי לאבד את שיווי המשקל ולהתרסק עם גופו על המרפק (אתם מוזמנים לחפש את זה ביוטיוב, לא מומלץ לבעלי לב). בוגוט החבול שבר את היד ונשלח לניתוח מסיים עונה, וחתם בכך את הגולל על אחת ההפתעות היותר נעימות של העונה, הן מבחינה אישית והן מבחינה קבוצתית. עד הפציעה נהנה בוגוט מעונת פריצה נפלאה בה הציב שורה של 16 נקודות, 10 כ"ח ו-2.5 בלוקים, בצירוף מועמדות לתואר השחקן המשתפר של העונה, ונותר רק לקוות שהעובדה שהוא מסיים עונה שנייה ברצף בגלל פציעה קשה לא תעצור את התקדמותו. מבחינת מילווקי, מדובר בדרך איומה ונוראית לסיים את העונה שבה שימשה הקבוצה מוויסקונסין בתור המרענן הרשמי של הליגה. ללא השחקן המרכזי שלהם צפויים הבאקס להידרדר עד למקום השביעי במזרח ולשמש בתור מרבד הרגליים של אורלנדו – סיום טרגי בעבור קבוצה שרק לפני ימים ספורים נראתה כמו אחלה סוס שחור להמר עליו בפוסט סיזן.

בראייה יבשה של ציפיות לעומת תוצאה, הוויזארדס הם ככל הנראה הקבוצה המאכזבת של העונה. ממועמדת טבעית להתברג במקומות 4-6 במזרח, הידרדרה הקבוצה עד למקום הלפני אחרון בקונפרנס ותסיים עונה שניה ברצף מתחת לרף 25 הנצחונות. אלא שיש כאן יותר. העונה של הוויזארדס היא הרבה יותר מסתם סיפור על עוד קבוצה שלא שיחקה טוב עקב פציעות/חוסר מזל/השואה הארמנית, כי אם סיפור פירוקה של קבוצה עמוסת כשרון בעקבות אחד האירועים הביזאריים ביותר שידעה הליגה, הלא הוא המקרה המוזר של גילברט ארינאס ואקדחי הזהב. אל תבינו לא נכון, האכזבה שלי היא ממש לא מגילברט, שבסה"כ מילא היטב את ייעודו בתור חולה הרוח המוביל של הליגה, אלא פשוט מכך שמהקבוצה שהציגה בתחילת העונה את ארינאס, באטלר, ג'יימסון, פוי, הייווד ומייק מילר, נותרה רק גוויתו הנשכחת של פבריסיו אוברטו.

ערב תחילת העונה מנו פרשני ישראל והעולם 5 קונטנדריות מרכזיות לזכייה בתואר, כאשר אל ארבעת המופלאות של העונה שעברה הצטרפה מועמדת חדשה-ישנה שלדעת רבים עשתה את המהלך הנכון ביותר של קיץ 2009. המועמדת היתה סן אנטוניו ספרס. המהלך – הבאתו של ריצ'ארד ג'פרסון בעבור חופן ישישים. ג'פרסון נראה כמו ההתאמה המושלמת בעבור הקבוצה של פופ: אולסטאר מוכח ונטול אגו שתפקיד שחקן המשנה בהצגה אינו זר עבורו, וזה שיוריד את המעמסה מעל כתפיהם העייפות של טימי ומאנו ויאפשר להם להגיע בפול פאואר אל הפוסט סיזן. בפועל לא קיבלו הספרס מג'פרסון ולו רגע אחד של חסד. הפורוורד הותיק התקשה להשתלב בשיטה, הפגין מורת רוח וחוסר מוטיבציה וננזף פומבית בידי פופוביץ' שאף הביע חרטה על הבאתו לקבוצה. על אף ההזדמנויות הרבות שניתנו לו והפציעות שפקדו את הקבוצה, מסיים ג'פרסון את העונה עם 12 נקודות למשחק לעומת מעל 20 לאורך הקריירה, כשבמרבית המשחקים הסתכמה תרומתו בעוד גופייה ושתי גרביים לערימת הכביסה. ולמי שחושב שדווקא הפלייאוף הוא שיביא את השינוי המיוחל – רק בריאות אחים שלי, רק בריאות.

הנציג השני והאחרון של הראפטורס ברשימה הזו מוכיח שעונת 2009/2010 לא היתה שעתם היפה של עושי המשחק הלבנים בקבוצה. את זה שטורקגולו לא היה צריך לחתום בטורונטו ידעו כל העולם ואשתו (למעט אשתו של הידו, שחפצה לחיות בקרב אחיה לעדה שבטורונטו), אבל את זה שבתוך עונה אחת יהפוך טורק מסיפור סינדרלה שכולם אהבו לאהוב, לחזיר שסגר חוזה ארוך טווח רק כדי לפרוש מכדורסל, מעטים יכלו לנחש. כמות החיסורים המוזרים של הידו עברה העונה את כל גבולות הטעם הטוב והרע, כשכמעט בכל ערב נאלצנו לשמוע על כך שטורקגולו בספק למשחק ולהעמיד פנים שאכפת לנו. בסופו של דבר אפילו לג'יי טריאנו נמאס והוא ספסל את השחקן לטובתו של לא אחר מאשר סוני ווימס, שעד לרגע זה טרם ברור אם מדובר בשחקן או בגאדג'ט. ולמי שתהה – כן, טורונטו מסתדרת אחלה בלי ה-12 נקודות ו-4 פציעות שלו למשחק. תודה על ההתעניינות.

מהר, מהר מדי הגיעה שעת הדמדומים של פרוייקט הגלאקטיקוס שארגן דני איינג' בבוסטון רק לפני שנתיים וחצי. שתי עונות אחרי שהחזקנו להם אצבעות בכל הכח והזלנו דמעה עם נאום האליפות של גארנט נראה ששיאה של הקבוצה הנוכחית נמצא הרחק מאחורה. קשה להאמין שישנו אוהד אחד שלא קיווה לראות את בוסטון נוטעת יתד בצמרת אחרי האליפות ההיא, ולו רק בשביל העניין. חלקנו חשבנו שהסיפור יחזיק 5-6 שנים טובות, הפסימיסטים דיברו על שנתיים-שלוש בפסגה לפני תחילת הירידה, אולם מעטים, אם בכלל, ידעו לחזות שאותה אליפות מרגשת היתה בסה"כ אירוע חד פעמי של קבוצה שלא תשוב עוד לעולם. למרות מאזן עונתי נסבל של 63% הצלחה, בוסטון רחוקה מלהיות המפלצת שהיתה לפני שנתיים, או אפילו קונטנדרית ראויה כפי שניבאו עבורה העונה כל הפרשנים בתחום. והאמת – גם המחשבה על נאום אליפות של גארנט כבר לא נשמעת קוסמת כמו שהייתה אז.

את המקום הראשון במצעד האכזבות חולקים שניים. שניים שהם אחד, אחד שהוא בקושי רבע עונה פעילה ועוד חודשים רבים של דידוי על קביים ארוכים במיוחד. שני הביג מנים המבטיחים ביותר של השנים האחרונות, שני הבאנקרים הגדולים ביותר שידעה בחירה הראשונה בדראפט מאז לברון טרם הוכיחו שום דבר למעט את התיאוריה אודות פריכות עצמותיהם של שחקני פנים. במקרה של אודן הסיפור טראגי יותר, הן בגלל גודל ההבטחה, והן בגלל העובדה שזוהי פציעתו הקשה השנייה בתוך 3 עונות (כשגם בעונה שבה היה "בריא" שיחק 61 משחקים בלבד). במקרה של גריפין ניתן עוד לעצום עיניים ולקוות שמדובר בביש מזל ותו לא. במקרה שלנו הצופים מדובר באכזבה עצומה, כשבמקום לראות שני פרוספקטים מבטיחים נתקענו עם ג'ואל פריזבילה. ואם לשפוט על פי העונה המאכזבת שעוברת על פורטלנד והקליפרס, כנראה שאנחנו לא המאוכזבים היחידים כאן.