תתקדמו

דבר אחד טוב עדיין אפשר לומר על ליגת ה-16, ערב כניסתה לפלייאוף: היא לא יותר גרועה ממה שהיה כאן קודם. הרמה העלובה נשמרה, המשבר בענף בעינו, ועל כל נתון שתעמידו כנגד האסון הנורא שכאילו התרחש כאן העונה, אפשר במקביל למצוא אנטיתזה. לכל נבואת זעם שתתאר את המדרון אליו הידרדרה העונה הליגה הישראלית הבכירה, אפשר למצוא הקבלה היסטורית מהעבר שתראה שהכל בעצם היה כאן כבר קודם: הדלות ברמה וכמות השחקנים הישראלים הראויים, מעמד המאמן ההולך ונשחק, איכות הזרים ההולכת ונחלשת, הרייטינג ההולך ונעלם, הקהל שלא בא, הקבוצות המצחיקות שאנחנו מתוודעים אליהן מדי עונה, השידורים בתשלום, שירים ושערים. הכל נמצא במנוע החיפוש.

אם כבר, הדבר הכי גרוע שליגת ה-16 באמת הובילה אליו, זה ההתעסקות הבלתי פוסקת בקונספציה חסרת המשמעות. במקום לדבר על הבעיות האמיתיות, השינוי במבנה הליגות הסיט את הדיון לדברים שהם חסרי ערך במצבו הקריטי של הענף. זה לא באמת משנה כמה קבוצות יש בליגה הראשונה, אם רובן לא עובדות כמו שקבוצה מקצוענית בליגה מקצוענית ראשונה צריכה לעבוד. ראינו כבר עונות נהדרות עם 16 קבוצות וראינו עונות מביכות עם 12 קבוצות ועם 14 קבוצות, עם שני סיבובים ופלייאוף, עם שלושה סיבובים וחמישים משחקי עונה – הבעיה היא שכלום לא זז מאז. כלום לא השתנה. אנחנו מחפשים את הפתרון במסגרת, מקטינים ומגדילים אותה כל פעם מחדש, בזמן שהתמונה הולכת ומתרוקנת.

הבעיות המוכרות לכולנו מחכות לנו כבר שנים, ואנחנו מעדיפים להתעסק בקנקן שמכיל אותן. שנחזור עליהן? יש לכם כוח לעוד זיון שכל על טיפוח שחקנים, השכלת מאמנים, קריטריונים לזרים, שיווק ליגה, השקעה במתקנים ומנהלים גרועים? בשנייה שניגש לכל אלו, תהיו בטוחים שזה לא ישנה כמה קבוצות יהיו בליגה. כל עוד הבסיס רעוע, זה לא באמת חשוב איך עוטפים אותו. הכדורגל הישראלי נמצא עדיין באותה נקודה שבה הוא היה בליגת ה-12 וליגת ה-14, ולמעט מכבי חיפה והפועל תל אביב, רוב הקבוצות נמצאות באותו שלב כמו בימי ליגת ה-16. גם אם יקטינו מחר את הליגה מחדש, הן ימשיכו להתנהל בצורה חובבנית ויעשו את המינימום הנדרש על מנת לשרוד. אם כמות האנרגיה שההתאחדות מקדישה למבנה הליגות והיוזמות המוזרות לתחייתה המחודשת הייתה מנותבת גם לתוכן וליצירת תוכן חדש, אולי באמת אפשר היה לדון בשינוי.