נס בלגרד

"חברים נכבדים,

אחרי סיום מלחמת לבנון אמר ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט: 'נס עשה לנו הקדוש ברוך הוא, שיצאנו למלחמה וגילינו את כל הכשלים'. אף שאין בכוונתי לשרבב לעניין את היושב במרומים, נדמה לי שבסדרה מול פרטיזן בלגרד קרה לנו נס דומה. נכון, הפסדנו במלחמה מול מועדון קטן ועני. אמת, פתאום בכלל לא ברור אם יש באמתחתנו קבוצה שתוכל לרוץ שנים ארוכות או אפילו מאמן שיכול להוביל אותנו לאורך זמן. אלא שהאופי של הקבוצה שגברה עלינו צריך להעיר אותנו ולגרום לנו לעצור את השחיקה במותג שנקרא מכבי תל אביב.

"אל תבינו אותי לא נכון. לא צריך לעשות גלוריפיקציה של 'מודל פרטיזן', שנולד מאילוץ: לסרבים אין כסף, אז הם נאלצים למצוא זרים זולים ולהתבסס על שחקנים מקומיים. אם לדושקו ויוסביץ' היו 20 מיליון דולר, ספק אם הוא היה מתרוצץ ברחבי סרביה ומחפש כישרונות. מצד שני, אנחנו לקחנו את ההתבססות על זרים לקיצונית השנייה והלא בריאה. כמה אנשים אמרו שיישמנו את 'מודל סיינה' – קבוצה לא עשירה במיוחד, שמתבססת באופן בלעדי על זרים מהדרג השני. גם המודל הזה מלאכותי: בישראל ובאיטליה כבר לא גדלים שחקנים, ולכן סיינה ואנחנו נאלצים לאלתר. בכלל, ראינו מה שווה ה'מודל' הזה: סיינה עפה בשמינית הגמר ואנחנו הודחנו מיד אחר כך. במקביל, שימו לב שלכל קבוצה בפיינל פור יש בסיס מקומי (רוביו, נבארו וואסקז בבארסה, קאון וחריאפה בצסק"א, פפאלוקאס, בורוסיס ושחורציאניטיס באולימפיאקוס ורוב הסגל של פרטיזן).

"יש עוד הבדל קטן בינינו לבין סיינה: הם מייצגים עיר קטנה בטוסקנה, בעוד אנחנו מגדירים את עצמנו כקבוצה של המדינה – אותה מדינה שכבר לא קונה את הסיפורים שדייויד בלות'נטאל הוא ישראלי לכל דבר. נכון, אותם תורים מסורתיים היו משתרכים מחוץ למשרדי הנסיעות אם היינו מעפילים לפיינל פור, אבל אחוזי הצפייה בנו העונה היו ככל הנראה נמוכים מאי פעם בעבר. אחת הסיבות לכך – גם אם לא היחידה – היא שאנשים כבר לא מכירים את הפרצופים בגופיות הצהובות. הם מעדיפים לפתוח טלוויזיה ב-4 לפנות בוקר ולראות שחקן ישראלי משחק בליגה האמריקאית, מאשר לראות אמריקאים בקבוצה ישראלית.

"אין לי פיתרון קסם לבעיית הזהות שלנו, ואני בטח לא מציע לוותר על הזרים: לנצח נזדקק לארבעה-חמישה מהם כדי להצליח. אני גם לא יודע אילו ישראלים יוכלו לעזור לנו בעונה הבאה במידה שלא נצליח להחזיר את ליאור אליהו ויותם הלפרין. לא בטוח שאירופה תרעד מפחד אם נצרף את אלישי כדיר או יובל נעימי, למשל, ודורון פרקינס עדיין הרבה יותר טוב מגל מקל. מצד שני, סביר להניח שגם שמירת האוריינטציה הזרה, התחזקות בנקודות החלשות שלנו – רכז וסנטר – ואולי גם צירוף הגארד היהודי של דיוק, ג'ון שאייר – לא יחזירו לנו את תואר היורוליג. אלא אם כן, כמובן, מתחשק למישהו מהאדונים הנכבדים כאן להעמיד תקציב של 40 מיליון דולר. ואם ממילא אין לנו סיכוי לזכות בגביע בעונות הקרובות, האם לא כדאי שנשים לנו למטרה לחזק את הציביון הישראלי? האם לא מוטב שנשלב בין מודל סיינה למודל פרטיזן?

"ברור שכדי לעשות זאת נצטרך לחרוג ממנהגנו ולהשקיע לטווח ארוך: להקצות תקציב גבוה יותר למחלקת הנוער, לדאוג שבוגרי המחלקה כמו נמרוד טישמן וכרמל בוכמן לא יברחו עד לספסל של מכללות באמריקה כדי ללמוד כדורסל, לחזור לימים שהיינו מגדלים שחקנים בחממה של מכבי דרום ולקוות לקטוף את הפירות בעוד ארבע, חמש ואפילו עשר שנים. לא בטוח שהאיש שצריך להגשים את החזון החדש הוא פיני גרשון, שבז לשחקן הישראלי. ההתייחסות היחידה שלו העונה לצעירים של המועדון היתה כשבישר לאלי אוחנה שהוא גבוה יותר מהשחקנים הגבוהים ביותר בנוער שלנו. בכלל, העונה האחרונה הוכיחה שפיני מתנהג כמו רואה חשבון, שיודע לחשב כמה כסף יש לו ואילו שחקנים חסרים לו, אבל אין לו תוכנית סדורה לעתיד המועדון. עזבו לרגע את ניהול המשחק הגרוע במשחק האחרון בבלגרד – אנחנו לא מדברים כרגע על בעיות בטקטיקה, אלא באסטרטגיה. המאמן שיוביל אותנו יהיה חייב להביא הישגים, כרגיל, אבל גם לזכור שהוא מדריך קבוצה ישראלית. אולי הגישה הזאת תעלה לנו בכמה הפסדים, אבל בטווח הארוך המותג שלנו ינצח".

* מתוך נאום דמיוני שלא נשא – ואין סיכוי שיישא - אחד מחברי הדירקטוריון של מכבי תל אביב בפני עמיתיו אחרי ההדחה מהיורוליג