ערפל קרב

הספר "מי הזיז את הגבינה שלי" זכור כאחד מרבי המכר הפופולריים בקרב מנהלים חדשים. הספר מספר על שני עכברים שיום אחד גילו שגוש הגבינה הגדול ממנו אכלו כל הזמן נעלם: בעוד שאחד מהם ישב וחשב מי לקח אותו והמתין לשובו, השני התייאש מההמתנה והלך לחפש גוש אחר של גבינה. נדמה שגם אוהדי הפועל באר שבע מתחילים להתייאש מההמתנה.

חודש חלף מאז אותה מסיבת עיתונאים בה הטילה אלונה ברקת את הפצצה, חודש שכלל פסטיבל גדול, ולאחריו, וזה אפילו יותר מעודד, הגיע עידוד חזק גם בהפסדים, כולל בהפסד המביך בגביע. למה מעודד? מכיוון שאם התנהגות הקהל יצרה את מסיבת העיתונאים, הרי שברור שההכרזה של ברקת עשתה את שלה. חודש חלף, ורק מעטים מאמינים שההחלטה של ברקת היא סופית ושאין סיכוי לשנות את דעתה. וברקת? היא לא מדברת, בטח שלא באשר לעתיד. האוהדים מצדם חוששים ללחוץ, שהרי מי ירצה שיאמרו שהוא דחק בה ובשל זאת היא עזבה?

מצד אחד, יש בעייתיות בלבוא ולבקש מאלונה ברקת הבהרות באשר לעתיד. הרי מסיבת עיתונאים כונסה, הצהרה ברורה באשר לעזיבתה נמסרה, ולפחות לכאורה מעכשיו זה עניין של מי שעתיד הפועל באר שבע יקר בעיניו.

מצד שני, אי אפשר להתעלם מכך שלא במקרה מעטים בטוחים שההצהרה של ברקת סופית, שהרי יש מי שדואג לתחזק את חוסר הוודאות באמירות שונות. מיעוטן לציטוט, ועוסקות בכך שאסור לאבד תקווה, ורובן שלא לציטוט או לייחוס, שמרמזות גם על יחסים מורכבים בין ברקת לראש העירייה. הידיעות על נוכחותו של קשטן במשחקים בטח לא תורמות לפיזור הערפל - בלי חלילה להאשים מישהו ביצירתו של הערפל וחוסר הוודאות, אבל גם מבלי להתעלם מקיומו.

אין בארץ בעלים נערץ יותר מברקת. החיבוק והאהבה שהיא קיבלה בבאר שבע הם משהו שלא תמצאו כנראה באף קבוצה אחרת בארץ. ספק אם יש הרבה מקומות בעולם בו כתבו שיר לבעלים. שיר אהבה, כן? לא שיר מחאה, כאלו יש הרבה.

מעטים האוהדים של הפועל באר שבע שהיו רוצים שברקת תעזוב. רובם, כמוני, חושבים שמתוך הטעויות שנעשו אפשר ללמוד, והעונה הזו הייתה עונה של לא מעט טעויות, ולא רק של האוהדים. למעשה, רובן לא של האוהדים. זו עונה שעשויה להוות בסיס מצוין להפקת לקחים על מנת שהעונה הבאה תהיה טובה הרבה יותר.

אבל לצד הרצון הזה, אי אפשר להתעלם מכך שבשבועות הקרובים חייבים לפזר את הערפל, לדעת האם ברקת מתכוונת (ויותר מכך, האם היא מעוניינת) להמשיך ולשאת בנטל הלא פשוט של בעלות על קבוצת כדורגל עם קהל גדול ואמיתי, ולזכות בתמורה באהבה אדירה של אותו קהל, ואולי גם בסיפוק של ההצלחה אחרי לא מעט רגשי משבר, רגעים שרק יהפכו את ההצלחה להרבה יותר מתוקה.

אם ברקת מעוניינת להמשיך, אפשר יהיה לחיות עם דחיית ההצהרה הרשמית. סבלנו לא מעט בעבר, נסחוב עוד חודש חודשיים. קטן עלינו. ברקת היא ללא ספק גבינה מהאגדות, לא משהו שמוותרים עליו בכזו קלות.

אבל במידה שהיא אכן תעזוב - מה שכרגע, באופן רשמי, עתיד לקרות - הזמן הקרוב הוא קריטי בהתארגנות לעונה הבאה. הפחד מלדעת את האמת (או שאולי זו בכלל שאננות?) עלול לעלות ביוקר באשר לעונות הבאות. לא מדובר בתהליכים פשוטים וקצרים, בין אם מדובר בלמצוא אנשי עסקים שייקחו את הקבוצה, או בין אם מדובר בהקמת עמותת אוהדים, כזו שברקת טענה שתשמח באם תקום.

אפשר להבין את החשש של רבים מאיתנו להתמודד עם האמת, אבל כיוון שנצטרך לעשות זאת במוקדם או במאוחר - כדאי שזה לא יהיה מאוחר מדי. יש לקוות שעם ברקת, אבל איתה או בלעדיה, אנחנו בטוח נישאר כאן בעונות הבאות.