מה עוד חסר לו?

מדוע ממהרים רבים כל כך לטעון כי לאונל מסי הוא השחקן הגדול בכל הזמנים? אחת הסיבות המרכזיות נעוצה ברצון הבלתי נשלט להיות חלק מההיסטוריה. בני הדור הצעיר, אלה שלא ראו את מראדונה מלהטט, את פלה עושה קסמים על המגרש, את קרויף מנצח על התזמורת או את ג'ורג' בסט מגלה עליונות, חשים סיפוק מהמחשבה שהגאון הנוצץ אי פעם מרקד על מסך הטלוויזיה שלהם פעמיים בשבוע. כל דור רוצה לשכתב את ההיסטוריה לטובתו, והדבר קל יותר אם ההיסטוריה מתרחשת לנגד העיניים.

כותב שורות אלה מקווה שהבשורה אמיתית, ומסי ייזכר בסופו של דבר כגדול ביותר בתולדות המשחק, אם כי מסיבה אחרת, אליה נגיע בהמשך. אלא שעד אז, הדרך עוד ארוכה מאוד, ולא ניתן להכתיר את הילד, בן 22 בסך הכל, על סמך כמה חודשים פנומנאליים, ואפילו לא על בסיס הנגיחה המדהימה בגמר ליגת האלופות ברומא במאי. בינתיים, זה הזמן האידיאלי לבחון מה הופך שחקן גדול בדורו לאחד כזה שייזכר לתמיד.

מעבר לשליטה הפנומנאלית בכדור, ליד האלוהים ולסבסובים האדירים מול אנגליה במקסיקו ב-1986, דייגו הפך ליקיר העם בארגנטינה בזכות סיפור החיים שלו. הילד משכונת העוני בלאנוס צמח לכדורגלן שמביא לעמו את גביע העולם. מעבר לכל דבר אחר, מראדונה שידר בכל תנועה עצמאות ואנטי-ממסדיות. מי שניצל בזמנו מטביעה בבור צואה בביתו, הגיע בכוחות עצמו לפסגות הגבוהות ביותר, ולא איבד בדרך את זהותו. מראדונה תמיד מרד בכל המוסכמות, מה שרק העצים את ההילה סביבו.

הנכס השני שתרם מראדונה להיסטוריה הוא נאפולי, הקבוצה שתהיה מזוהה עם שמו לנצח. אין, וכנראה לא תהיה עוד קבוצה בעולם, שתישאר לתמיד כקבוצה של איש אחד. בתקופתו, היא זכתה בשתי האליפויות היחידות שלה, ובגביע אופ"א היחיד שלה, ומעל הכל – גם בה ייצג דייגו את העניים והמדוכאים. הדרום המתוסכל של המגף ניצח בזכותו של הצפון העשיר.

האם מסי יכול לשחזר את זה? לא. אין בו טיפה של בדלנות ואנטי-ממסדיות, והוא מעולם לא חיפש את אור הזרקורים מחוץ למגרש. כאדם פרטי, מסי המנומס והביישן הוא ההיפך המוחלט מדייגו. כבן למשפחה ממעמד הביניים הנמוך, שהגיע לברצלונה כבר בגיל 12, הוא לעולם לא יהיה קרוב יותר ללבבות האנשים בארגנטינה ממראדונה. הוא גם צפוי להישאר בבארסה עד סוף חייו, והקטלונים – עם כל הכבוד לגדולתו – לעולם לא יהיו מועדון של שחקן אחד, בניגוד לנאפולי.

אחד מסודות העפלתו של פלה למעמד כה רם הוא אפקט ההפתעה. הוא פרץ לתודעת האירופאים משום מקום, בגיל 17, ולקח בסערה את המונדיאל בשבדיה ב-1958. את כל הקריירה, לפני המעבר לניו-יורק קוסמוס לקראת הפרישה, עשה באהובתו סנטוס, ובהיעדר שידורי טלוויזיה סדירים, בני העולם הישן זכו לראות אותו פעם ב-4 שנים במונדיאל, בתנאי שהצליח להשלים את הטורניר בלי להיפצע. הדיווחים זרמו על כמויות השערים המדהימות והמנופחות שכבש, ולא בכדי. למרות התעניינות טבעית מצד מועדונים כמו ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד, הכריזה עליו ממשלת ברזיל בכבודה ובעצמה כעל נכס לאומי ומנעה את העברתו.

בעוד מראדונה הוא סמל הבדלנות, פלה הוא סמל הפוליטיזציה והממסדיות. הוא ניצל את השלטון למטרותיו, וכך טיפח את מעמדו. כאן, ולא בעימות הנצחי בין ברזיל לארגנטינה, לב ליבו של הויכוח בין תומכי דייגו למעריצי פלה. מבלי לזלזל בכישרונו העצום, איש לא יודע מה היינו חושבים היום על גארינצ'ה או על ז'רסון, לו היו זוכים כוכבים אלה ליחסי הציבור מצד הממשלה, בדומה ל"מלך הכדורגל". לא מפתיע, אם כך, שאחרי פרישתו בחר פלה בקריירה פוליטית, ושימש גם כשר הספורט של ברזיל, תפקיד ממנו פרש בצל חשדות לשחיתות.

האם מסי יכול לשחזר את זה? לא. מסי לא מזוהה עם אף זרם פוליטי, בוודאי לא בארגנטינה, אך גם לא בברצלונה. בראיונות לתקשורת המקומית הוא נוהג להאזין לשאלות בשפה הקטלונית ולענות בספרדית. הוא מתנגד בתוקף אם מנסים לגרור אותו למשבצת הדי פוליטית בשם "יורשו הרשמי של מראדונה". עובדה - כאשר שיחזר במהלך 2007 את שני השערים המפורסמים ביותר של דייגו, הוא התעקש להגיד שלא עשה זאת בכוונה. עזבו פוליטיקה - קצת מוזר אפילו לראות אותו לובש חליפה עם עניבה במהלך הטקסים הרשמיים.

גדולתו של קרויף נובעת קודם כל מהמהפך המחשבתי לו הוא אחראי. הבן של הכובסת מאמסטרדם הוא השחקן היחיד בהיסטוריה שחתום על סגנון משחק חדש ששבר את הסטיגמות והטריף את כל העולם – הכדורגל הטוטאלי. בהדרכת ריינוס מיכלס, אשר מועמד ללא ספק לתואר המאמן הגדול בכל הזמנים, היה קרויף הרוח החיה מאחורי הכדורגל הסקסי ביותר שיש, הן באיאקס, הן בברצלונה, והן בנבחרת הולנד.

קרויף הכריזמטי הנהיג שינוי תודעתי, על המגרש וגם מחוץ לגבולותיו. אמירותיו בנוסח "הדבר הקשה ביותר הוא לשחק פשוט", ו"אם השחקן רץ מהר, סימן שהוא מאחר" נכנסו מזמן לספרי הזהב של הכדורגל. קרויף היה המאמן על הדשא – לא רק עושה דברו של מיכלס, אלא משלים אותו ומעשיר אותו. זו הסיבה שהוא הפך למאמן דגול בזכות עצמו, ובנה את אחת הקבוצות היפות בתולדות המשחק, ברצלונה של תחילת שנות ה-90'.

האם מסי מסוגל לשחזר את זה? לא. גם אם נקרא לסגנון של בארסה הנוכחית מהפכני (ולא כך הדבר), הוא הרי שהוא שייך לצ'אבי ולאינייסטה. ליאו רחוק מלהמציא תזות חדשות. נהפוך הוא – גם אם תנברו שבועות בגוגל, לא תאתרו אמירות מקוריות שיצאו מפיו. בניגוד לביצועיו על המגרש, לתקשורת שומר מסי את התשובות הבנאליות ביותר.

שחקן הכנף האלגנטי של מנצ'סטר יונייטד השתלב באופן כה מושלם באווירה שסובבה אותו, שהוא הפך בטבעיות לאליל ההמונים. בסט גדל בשנות הסיקסטיז העליזות, וסימל אותן טוב יותר מכל שחקן אחר. הבליין שלא ידע גבולות, The Fifth Beatle, הוא היה הזמר על כר הדשא, שיגע את כל הבנות בממלכה, וביטא את סגנון חייו החופשי על המגרש באופן אבסולוטי. מעולם לא היה, וכנראה לא יהיה, שחקן שהתאים לתקופתו טוב יותר מבסטי, ושם המשפחה המיוחד בוודאי לא הזיק לו.

"הוצאתי את כל כספי על בחורות, מכוניות ושתייה, ואת השאר סתם בזבזתי" אמר בזמנו בסט, וזה סיכם היטב את גישתו לחיים. הקריירה שלו הסתיימה מוקדם מדי בגלל בעיות אלכוהול, מה שהביא בסופו של דבר גם למותו בטרם עת בגיל 59, אך במובן מסוים הוסיף לתחושת העצימות שהייתה לו כשחקן. אף אחד לא יודע כיצד שיחק בסט כשהיה פיכח לגמרי.

האם מסי מסוגל לשחזר את זה? ממש לא, אלא אם מחשיבים את הפלייסטיישן לחלק מהתרבות העכשווית. מסי לחלוטין לא מעוניין להיות אייקון אופנה. להיפך - לאחר שהגיע למעמד הסופר-סטאר, המשימה העיקרית שלו מחוץ למגרש היא לשמור על פרטיותו.

די-סטפאנו נחשב על ידי פרשנים מסוימים לשחקן הגדול בכל הזמנים בגלל שהוא היה המנהיג והסמל של הקבוצה הגדולה ביותר בכל הזמנים. "החץ הבלונדיני" שיחק בריאל מדריד במשך 11 שנים, והיה האיש שהוביל אותו ל-5 זכיות רצופות בגביע האלופות, שלא לדבר על 8 אליפויות. ייתכן מאוד שאם המזל היה לצידו, והוא היה זוכה לשחק במונדיאל אחד לפחות, די-סטפאנו היה מדורג גבוה יותר בתודעה ההיסטורית.

האם מסי מסוגל לשחזר את זה? אולי. עם כל הכבוד למאבק של ברצלונה בחבורה הנוכחית של כריסטיאנו רונאלדו וקאקה, החלום הרטוב באמת של הקטלונים הוא לייצר שושלת שתתעלה על ריאל המיתית ההיא, מסוף שנות ה-50'. קל זה לא בטוח לא יהיה, והמשימה לא תלויה רק בו.

כפי שאפשר לראות, הצטיינות במונדיאל היא תנאי חשוב, אך לא הכרחי. עובדה – בסט ודי-סטפאנו מעולם לא שיחקו בגביע העולם. עם זאת, במקרה של השתתפות, ההצלחה חיונית, וכשלון על הבמה הגדולה בתבל בהחלט יהיה לרועץ עבור מסי. כדי להיות הטוב ביותר, הוא יצטרך להניף את הגביע, או לפחות להגיע לגמר, אבל זה לא העיקר. הנקודה המהותית נמצאת במקום אחר לגמרי, והנה המסר.

מסי אף פעם לא יהיה בדלן כמו מראדונה, לא ישמש נכס פוליטי כמו פלה, לא ישנה את החוקים כמו קרויף, ולא יהפוך למותג המזוהה עם תקופתו כמו בסט. אם לאונל הקטן יוכתר בכל זאת לגדול בכל הזמנים, זה יהיה אך ורק בזכות הכישרון הטהור שלו. בזכות כדורגל נטו. וזה יכול להיות הדבר היפה והנכון ביותר.