זקנים עם כבוד

עונת ה-NBA מתקרבת בזריזות אל קיצה. נשארו רק עוד שבועיים וחצי לתום העונה הרגילה ועבור רוב הקבוצות מדובר בעיקר בהעברת זמן. גם במערב וגם במזרח שמונה המקומות של הפלייאוף נראים סגורים (אולי אולי יהיה מאבק בין טורונטו לשיקאגו על המקום השמיני), קליבלנד והלייקרס נעולות בראש הקונפרנס שלהן וגם ביניהן הקרב על הביתיות נראה בכיס של לברון. נשארו בעיקר מאבקי מיקום חביבים לכשעצמם אך, בינינו, קצת נטולי השפעה על התמונה הגדולה.

במילים אחרות, זה הזמן להתחיל להתכונן לפלייאוף. מעט מדי קבוצות נראות בשלות להתמודדות אמיתית על התואר השנה, אך בשבועות האחרונים מתפתחת מגמה מעניינת: כמה דינוזאורים מהעבר הקרוב והרחוק חוזרים להיראות כמו כוח שצריך לקחת בחשבון לקראת הפוסט סיזן. רוב הסיכויים הם שזה לא יספיק כדי לדגדג את כוכבי ההווה, אבל אף אחד לא אוסר עלינו לפנטז על התסריט הרומנטי של חבורת וותיקים שמתעלה לעוד פלייאוף אחד גדול. אלה המועמדות.

אז נכון, ההתעוררות השנתית של הספרס לקראת סוף העונה הרגילה היא חיקוי דהוי של ההתעוררויות של פעם, ובשילוב עם לו"ז רצחני שהתחיל לפני שבועיים וימשיך עד סוף העונה לא בטוח שזה יספיק להם אפילו למאבק על יתרון ביתיות בסיבוב הראשון, אבל זאת עדיין התעוררות. לרגעים החבורה של גרג פופוביץ' נראית כמו הקבוצה הזאת שהיינו אמורים לפחד ממנה.

השם החם של סן אנטוניו הוא מאנו ג'ינובילי. פתאום, אחרי שנתיים בהן הוא נראה כמו שחקן גמור, הארגנטינאי הנפלא חזר. בעשרת המשחקים האחרונים הוא קולע 23 נקודות ביותר מחמישים אחוזים מהשדה ו-2.7 שלשות. הוא שוב מנהיג, שוב מופיע בקלאץ' ושוב נראה בלתי ניתן לעצירה. יחד עם ג'ורג' היל שנכנס באופן חלק לנעליים של טוני פרקר הפצוע, ריצ'רד ג'פרסון שמתעורר לפרקים וחבורת שחקני המשנה העמוקה והיעילה הספרס הופכים לקבוצה הזאת שהגדולות יעדיפו לא להיתקל בה בפלייאוף.

אם חסר לכם שם בפסקה הקודמת זה לא במקרה. לראשונה מאז שהגיע לליגה, טים דאנקן הוא סימן השאלה העיקרי בסן אנטוניו. בזמן שג'ינובילי נתן קפיצה קדימה, הביג פונדמנטל לקח צעד אחורה. הוא קולע רק 15 נקודות למשחק מאז האולסטאר ב-47 אחוזים לא אופייניים מהשדה ונעלם בדקות חשובות ובמשחקים הגדולים. יכול להיות שהוא נאלץ לקחת על עצמו יותר מדי בפתיחת העונה, יכול להיות שהוא שומר כוחות לפלייאוף ויכול להיות שזאת תחילת הסוף האמיתי. אם לפלייאוף הוא כן יגיע, יש כאן פוטנציאל לסוס שחור שהצליח להרדים את כולם.

עוד קבוצה שהתחילה את העונה עם המון ציפיות, נראתה גמורה לא מזמן ופתאום עושה קולות של חזרה. בשבוע שעבר הסלטיקס יצאו ממסעון של שלושה משחקי חוץ במערב עם נצחונות בדאלאס ויוסטון בבק-טו-בק וחזרו הביתה כדי לנצח בקלות את דנבר. אם לא מזמן נדמה היה שבוסטון בדרך הבטוחה למקום הרביעי במזרח ומועמדת חזקה להיות מופתעת בסיבוב הראשון, בינתיים היא עדיין במקום השלישי ונראית כמו הקבוצה שעדיף לא לפגוש בסיבוב השני.

הבשורה הטובה ביותר עבור הסלטיקס היא שההתאוששות רשומה על שם הכוכבים הותיקים שלה. קווין גארנט, שהברך שלו מעלה תהיות, חזר לפחות לתפקד בהתקפה. בשבעת המשחקים האחרונים הוא אקטיבי יותר, זורק יותר, מאמין בג'אמפ-שוט שלו ובאופן כללי נראה טוב ובטוח בעצמו. פול פירס מספק 22 נקודות למשחק בתשעה האחרונים וריי אלן קלע 24 מ-52 השלשות האחרונות שלו. יחד עם רונדו, שלא נופל כרגע מאף פוינט גארד בעולם, בוסטון מתחילה להיראות מעט יותר בכיוון של הקבוצה האימתנית שהיא מסוגלת להיות.

השאלה הגדולה היא האם יש לשלישיית הוותיקים הילוך נוסף להעלות בפלייאוף. כרגע זה לא הטירוף ההגנתי של עונת האליפות. גארנט כבר לא מסוגל להנהיג הגנה כמו פעם, קודם כל כי הוא לא שומר כמו פעם. בהפסד לקליבלנד לפני שבועיים, הדרך הקלה ביותר של הקאבס לעשות נקודות הייתה בפיק נ' רול על השחקן של גארנט. כן, כן, בדיוק. המנהיג ההגנתי החדש הוא רונדו, אבל זה לא אותו הדבר. למרות השיפור של השבועות האחרונים, כדי לנצח את אורלנדו וקליבלנד בפלייאוף הסלטיקס יצטרכו לקבל מהכוכבים אקסטרות שכבר לא בטוח שיש להם.

היקיצה של דאלאס היא חדשות ישנות ולאחרונה הם נרגעו קצת, אבל צריך לקחת גם אותם בחשבון. הם חזק במאבק על המקום השני במערב והם בהחלט עונים להגדרה של חבורת וותיקים שכבר הספדנו. דירק נוביצקי כבר מזמן לא מועמד ל-MVP, אבל הוא הזכיר לנו בפתיחת העונה שהוא עדיין מסוגל לשחק ברמה הזאת. ג'ייסון קיד, שחגג השבוע 37 אביבים, נותן עונה לא רעה בכלל, ג'ייסון טרי הוא עדיין אחד המחליפים הטובים בליגה ושון מריון מרגיש טוב כסטופר שלא צריך לייצר נקודות.

היתרון של דאלאס על סן אנטוניו ובוסטון הוא שהיא לא נמצאת בדרך למטה. לאחר הטרייד שהביא לקבוצה את קרון באטלר וברנדון הייווד, הסגל של המאבס הוא הטוב ביותר שהיה לה מאז שקיד הגיע לקבוצה. הסופרסטאר שלה עדיין בשיא הקריירה ומעולם לא היה סביבו צוות מסייע עם פוטנציאל הגנתי גדול יותר. הבעיה העיקרית היא שדאלאס עדיין לא משדרת תחושה של קונטנדרית פוטנציאלית, תחושה שכן ניתן להרגיש מקבוצות כמו דנבר ואורלנדו.

אף אחד לא מצפה מהסאנס לרוץ לאליפות, אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מהתקופה הנהדרת שלהם. שמונה נצחונות מעשרה משחקים במרץ, 19 מה-24 האחרונים, 152 נקודות מול מינסוטה, הרבה מצב רוח טוב שמזכיר ימים יפים יותר ודי בשקט התמקמות כסוס השחור במאבק על המקום השני במערב, הופכים את פיניקס לאחת הקבוצות החמות בליגה.

זה קורה דווקא כשסטיב נאש רגוע. מי שהתעורר במקומו הוא אמארה סטודומאייר. מדי פעם אמארה מחליט להזכיר לנו מה הוא מסוגל לעשות, החודש זה אומר 29.8 נקודות ב-59.5 אחוזים מהשדה ו-11.3 הליכות לקו ב-86.7 אחוזים, וכל זה רק ב-34 דקות בגלל שחצי מהמשחקים נגמרו מאוד מוקדם. במילים אחרות, אמארה הוא מכונת הנקודות היעילה בליגה בחודש האחרון. גם ג'ייסון ריצ'רדסון מצא זמן להזכיר לנו שהוא היה השלשן הטוב ב-NBA לא מזמן - ב-15 המשחקים האחרונים הוא קולע 20 נקודות באחוזים מצוינים, כולל שלוש שלשות למשחק ב-51 אחוזים. ואתם יודעים מה? אם שני אלה ימשיכו עם היד החמה שלהם ואם נאש ממש ממש ירצה, אולי נקבל עוד מסע פלייאוף קסום. מותר לפנטז, כבר אמרנו?