כולם אשמים

אחד המאפיינים הדומיננטיים של קבוצה במעבר הוא סטריקיות, פיזוז מהיר מרצף לרצף. את שני הרצפים האחרונים של מכבי תל אביב, שישה ניצחונות שאחריהם באו חמישה משחקים ללא ניצחון, הגיוני וכמעט מתבקש לתרץ בהגדלת הליגה. בששת ניצחונותיהם גברו הצהובים על ארבע עולות חדשות, על הפועל פתח תקווה ועל בני יהודה. לאחר התבוסה בדרבי, הפסידו למכבי פתח תקווה ולמכבי חיפה וסיימו בתיקו עם הפועל באר שבע ומכבי נתניה, קבוצות שכולן משתייכות לחלק האמצעי-עליון של הטבלה.

אלא שזו לא הסיבה המרכזית לדעיכה הזו. ניתן לזהות תהליך במכבי תל אביב. זו אולי לא קבוצה מבריקה, אבל היא בהחלט מעידה על כיוון כלשהו. הבעלים מיטש גולדהאר עובד לפי המודל האמריקאי – חשיבה ארוכת טווח, בנייה של שנים. בעיני רוחו, התוצר הסופי שלו יהיה סן אנטוניו ספרס, פיטסבורג פנגווינס או אינדיאנפוליס קולטס, קבוצות שנבנו לאט-לאט על יסודות מוצקים והניבו פירות משובחים. לפחות בינתיים, הוא משתדל לא לתת למציאות הלבנטינית חמת המזג ודורשת התוצאות המיידיות להפריע לו.

המשחק מול בית"ר ירושלים יכול היה לשמש כאבטיפוס מצוין לתהליך של גולדהאר. מכבי תל אביב באה לטדי מוכנה, שלטה במשחק במחצית הראשונה וירדה להפסקה ביתרון מוצדק, אפילו זעום ביחס להזדמנויות שאליהן הגיעה. הקיפאון הרגעי בתחילת המחצית השנייה עלה לה בשוויון, אבל אחריו חזרה ההתמודדות לשליטה כמעט מלאה של הכחולים. הפסד בפנדלים? קורה, כי אחרי שבעטת שמונה כדורים סופך להחטיא לעתים קרובות. בסופו של דבר, זה היה מקרה קלאסי שבו הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה, המנטרה שהבעלים דוגל בה בשלב זה של התהליך. על הדרך הזו אמון אבי נמני, שיקבל את המפתחות גם בעונה הבאה כדי להתקדם עוד צעד בדרך למטרה.

אז כמעט הכל היה טוב בטדי, חוץ מהדקה ה-113, כמובן. הסירוב של מאור בוזגלו להיכנס למשחק הוא מעשה לא ראוי ולא מקובל, ואם אפילו האבא המגונן לא מצדיק אותו, כנראה שהילד אכן הלך רחוק מדי. לא אומרים לא לחילוף, גם אם הוא רק לשבע דקות, גם אם כל מה שאתה צריך לעשות הוא לבעוט פנדל בהצלחה. אבל הסירוב הזה הוא לא סתם כתם על התהליך שמנסה גולדהאר לייצר, הוא סימן אמיתי לגידול שרובץ על גופה של מכבי תל אביב. מה שנראה בתחילת השבוע כמו עקיצת יתוש טורדנית עם הדחתו של בוזגלו מההרכב הראשון, התנפח במהלך ההארכה לכדי מורסה מוגלתית שדורשת בדיקת מעבדה.

בידוד המקרה של בוזגלו והפיכתו לסטיית תקן, לכאורה, יהיו בגדר טעות. מי שלא נמצא בלב העניינים אולי לא מזהה את זה, אבל אין אידיליה היום במכבי תל אביב. האוהדים לא מפסיקים לתקוף את היו"ר אביב בושינסקי, שמסיבותיו שלו בוחר לא להשיב אש. המנכ"ל עוזי שעיה מאבד כוח ואולי גם מוטיבציה, והמפגש המשותף שלו ושל גולדהאר עם דרור קשטן מיצב גם אותו במחנה שמול בושינסקי. כל אלה מושפעים מהכניסה הצפויה של ג'ק אנגלידיס למערכת, שלא גורמת לאף אחד להרגיש בטוח מדי.

בחזית המקצועית, למאמן (ששוב יש להדגיש – עושה עבודה טובה בסך הכל) קופץ מדי פעם הנמני לראש. תכונה מרכזית אחת שמפרידה בין נמני לבין קריירת אימון מבטיחה היא הפנקסנות שממנה הוא לא מסוגל להיפרד. אברהם גרנט התעלם ממשקעי העבר עם טל בן חיים והשאיר אותו בהרכב פורטסמות. נמני, אחד התלמידים הבולטים של גרנט, לא מצליח (ואולי גם לא מנסה) לעשות את הסוויץ' ובוחר בסדרת חינוך, גם במקומות שבהם צריך לדעת להיות גדול ולוותר. ויש, כמובן, את משפחת בוזגלו, שגורמת לעצמה נזק לא מבוטל בכל מקום שאליו מגיע מאור.

כל המיקס הזה מעלה תבשיל עם ניחוח לא טוב. כבר הרבה זמן לא היה לקבוצה מגה-סטאר ישראלי שהגיע מבחוץ למועדון והצליח לתקוע בו יתד. הכישרונות הגדולים לא מתאקלמים (שבחון) או שנבעטים החוצה (דגו). ההתחלה של בוזגלו במועדון נראתה אחרת, ועכשיו גם העסק הזה התחרבש קשות. באשמת נמני? בגלל אבא? בשל חוסר השליטה של ההנהלה? בסיוע הכעס העצור שהתפרץ לפתע אצל מאור? אל תטרחו לסמן אף תשובה, כולן נכונות.

השורה התחתונה היא שכפי שעשתה כל כך הרבה פעמים בעבר, מכבי תל אביב מצליחה שוב לשרוף שחקן פרנצ'ייז שסביבו אמור המועדון להיבנות. זוהי נורה אדומה ובוהקת שעליה צריך גולדהאר לתת את הדעת. כי התקרית בין בוזגלו לנמני אינה ייחודית, אלא תוצר של חוסר שקט. ובלי שקט, אי אפשר לייצר שום תהליך.