שאלה של התאמה

דני השאיר במפעל בחיפה את הפועל שלו, יקיר סידר את המשמרות בחברת התוכנה בה הוא עובד, אבי עבד כל הלילה ובעבודה של מאיר בכלל יודעים שלא חשוב אם זה גביע, ליגה, טוטו או אימון, הוא עוזב הכל ונוסע לרמת השרון. כאילו שאין חיים ועולם מסביב. כאילו שלא מדובר בשעת צהריים באמצע השבוע (שבלי קשר, לא ייתכן שמשחק כדורגל ישוחק בשעות כאלה באמצע שבוע, עם כל הרצון הטוב לבוא לטובת לוח השידורים של הטלוויזיה, שמכניסה כסף לענף, שחייב להתכופף בשביל הטלוויזיה, שחייבת יום שידורים ארוך כדי לאכול את כל העוגה).

לאנשים האלה, חוסר ההתחשבות של הטלוויזיה וההתאחדות לא משנה במיוחד, גם לא האנשים שלובשים את החולצות של הקבוצה אותה הם מלווים לכל פינה. הם מעודדים גם בפיגור 2:0 (זה כמובן לא ישנה לטלוויזיה, שתראה שניים או שלושה שמדברים עם ויקו חדד. לא מקללים לא צועקים, אבל זה מספיק על מנת לשוב ולדוש בקהל המלחיץ של באר שבע שנותן לחדד עצות). הם מאמינים שיבוא שינוי, שהאסון לא באמת יתרחש. הקהל של רמת השרון צועק 'אולה', ואתה עדיין מאמין. השחקנים של באר שבע מתקשים להתרומם מהעליבות והאפטיות, ואתה עדיין מקווה. עד שהאסימון נופל לך.

זו לא באמת חבורת שחקנים שראויה לשחק בהפועל באר שבע. רק האוהדים והשם נשארו. סך הכל, מדובר בטעות ליהוק מצערת, חבורה של שחקנים שהכי נכון לתאר אותה בשלוש מילים – זה גדול עליה. לא מאמינים? תעברו גם אתם על ההרכב ותבדקו מי פרט למליקסון ,קאלה וליאור אסולין הפצוע שיחק באמת ולאורך זמן במועדון עם קהל גדול? עכשיו תבדקו מי מהם לקח תואר בחיים שלו ותבינו שהחבורה היקרה הזו נמצאת במעמד שגדול ממידותיה. רמת השרון קבוצה קצת פחות טובה. רק קצת. ולא בטוח שבבית.

מי המאמן שבחר אותם, זו כבר שאלה אחרת. אבל אף מאמן לא יצליח להפוך אותם לשחקנים מוכשרים יותר וראויים לקבוצה גדולה. גם לא הצ'ק השמן של ברקת. גם לא אוהדים שיוצאים לפני הצהריים מהעבודה, מקריבים יום שלם, כדי לעודד אותם במשחק מול קבוצה מהליגה הלאומית, וזה אחרי שהם מרגישים מובכים מהשחקנים שלובשים את החולצה המפוארת של הפועל באר שבע. שבוע אחרי שבוע. משחק אחרי משחק. אולי ההדחה מהגביע תעזור לראשי הקבוצה להגיע למסקנה המתבקשת לקראת שלבי הסיום של העונה.

וזה אומר להגיע לפלייאוף העליון ולתת, דווקא שם, לשחקנים צעירים הזדמנות להוכיח עצמם מול קבוצות שמשחקות על תארים .יהיו טובים? ימשיכו איתנו הלאה. לא יהיו? לפחות נדע על זה מראש. לגבי אלה שמשחקים, אנחנו כבר יודעים שהם לא ראוים, אבל לפחות למען דני, יקיר, אבי ועוד אלפי כמוהם, תנו הפעם את ההרגשה שלפחות מנסים ללמוד את הלקח ואולי בעונה הבאה לא נקבל שחקנים שרועדים מגודל המעמד וגודל האתגר.

שעם כל ההערכה למוזיקה בנוסח ליגת האלופות וילדים שמנופפים בדגל בעיגול האמצע, אם רוצים שיהיו פה אוהדים, הגיע הזמן שההתאחדות תעשה תפקידה כרגולטור ותרענן את התקנות המנדטוריות בעניין כמות כרטיסי הנוער. בייחוד לאוהדי החוץ. נגד פתח תקוה, ולא בפעם הראשונה, ועוד באיצטדיון כמעט ריק, נאלצו נערים, ילדים וחיילים לרכוש כרטיס בוגר.