הליך בניית מכבי תל אביב בקיץ שקדם לעונת 2008/2009 היה מעט מפוקפק, הגם בדיעבד. אפי בירנבוים מונה למאמן הקבוצה, הביא איתו את רועי חגאי, ובתחילת הקיץ נדמה היה שהאלופה הנצחית, שאיבדה את התואר להפועל חולון, מתחילה לצעוד בכיוון מעט שונה. ג'ייסון וויליאמס, שחקן טוב אך לא מצוין ודרור חג'ג', שנמצא על סקאלה דומה, הוחתמו בצהוב. אלא שמכבי תל אביב לא עצרה שם, ודאגה להחתים גם את טרה סימונס. שבועות ספורים קודם לכן הוא מנע ממנה את האליפות עם מיקי דורסמן. כעת, היה עליו לעזור לאימפריה בצהוב להשיב את התואר האבוד.
בעוד שוויליאמס וחג'ג' נחשבו עוד לפני כן לשחקנים משלימים, טרה סימונס אמור היה להיות קצת יותר מזה. מי שהוכיח את עצמו וביסס מעמדו כאחד הזרים הטובים שהגיעו לישראל ב-20 השנים האחרונות אמור היה לעשות את קפיצת המדרגה ולהצטיין גם ביורוליג. בפועל, המדרגה היחיד שסימונס עבר באותה עונה היתה זו שמובילה מחדר ההלבשה לספסל העץ שבשולי יד אליהו. את מרבית אותה עונה בילה השוטינג גארד האמריקאי על הספסל, וזה לא כאילו השחקנים ששיחקו לפניו היו כוכבי יורוליג גדולים. בקיץ החולף סימונס כמובן שוחרר משורות האלופה, ולא עברו שבועות רבים עד שהפועל ירושלים החליטה לקפוץ על המציאה. בטווח של שנתיים הפך סימונס מגורם מכריע באליפות של חולון לשחקן 12 במכבי תל אביב, ולאבן הפינה של הפועל ירושלים החדשה. כשהשינויים במטרונום הקרוי טרה סימונס כה חדים, לא פלא שקשה לפצח את החידה הגדולה שאופפת אותו על בסיס כמעט יום יומי.
"סוג של עילוי"
צ'סטר "טרה" סימונס (27) העביר את ילדותו בסיאטל, שלמרות הדימוי הרוקיסטי, נחשבת לאחת מערי המטרופולין היותר בעייתיות ומסוכנות בארצות הברית. לא מפתיע, אם כך, שגם סימונס מצא כיצד להסתבך בילדותו ואף העיד על עצמו בעבר שמה שגרם לו לשרוד את אותן צרות זה הפרצוף התמים והילדותי שלו, שלא התחלף לגמרי גם היום. אולי בגלל אותן בעיות, ואולי בגלל שהתחיל לשחק כדורסל מאורגן בגיל מאוחר, סימונס לא גויס לאף מכללה בעלת שם בסיום לימודי התיכון שלו, לכן נאלץ להסתפק במכללת גרין ריבר הקטנה.
30 הנקודות שלו למשחק בגרין ריבר החזירו אותו הביתה, אל מכללת וושינגטון שנמצאת בסיאטל ואל חיק שני חבריו הטובים מהתיכון, ברנדון רוי, כיום בפורטלנד טריילבלייזרס, ו-וויל קונרוי, ששיחק השנה מספר משחקים ביוסטון רוקטס, וסימונס אף אמור להתחתן עם אחותו בקיץ הקרוב. אל אלה הצטרף גם נייט רובינסון, כיום בבוסטון סלטיקס, אל מה שללא ספק יצר קו אחורי מלא כישרון ויכולת. על אף השפע הגדול ומי יודע, אולי דווקא בגללו - סימונס הצליח להתבלט מהר מאוד והפך לקלעי מסוכן, כשהוא מסיים את שנתו השנייה והאחרונה במכללה כמחזיק שיאה בקליעות לשלוש בעונה אחת, 128 במספר.
אלא שבזמן שרוי, קונרוי ורובינסון הגשימו את חלום ה-NBA שלהם מי בהצלחה גדולה יותר, מי פחות הקלעי המדופלם נשכח מאחור, ולא בפעם הראשונה בקריירה שלו נוצרו סימני שאלה לגבי יכולתו האמיתית, וזו הפוטנציאלית. סימונס הבין והכיר בסיכוייו הנמוכים להגשים את החלום האמריקאי, ועל כן החל לנסות את מזלו ביבשת הישנה. הוא עבר בצרפת, ביוון ובספרד אך לא הותיר רושם גדול באף מקום, רושם מהסוג שהיה עוצר לרגע את נדודיו הרבים. ואז, באמצע עונת 20062007, הגיע הטלפון מישראל. על הקו היה עמית גל, בשם הפועל גליל עליון.
"מבחינתנו הוא היה סוג של עילוי", מעיד המנהל המיתולוגי של הקבוצה הצפונית, שיודע דבר או שניים על שחקנים זרים מוצלחים. "הוא הגיע אלינו באמצע העונה ולא היה לנו שחקן ברמה הזאת. מבחינתי, אני משווה אותו לאנדרו קנדי ולברד ליף. הייתה לו יד חופשית על המגרש. עודד (קטש, א"נ) נתן לו את הכדור וסמך עליו בהתקפה". עם או בלי להתכוון, גל מציין נקודה מעניינת שתחזור על עצמה בקריירה של סימונס: יחס גורר יחס. אמון גרור יכולת. בגליל, שפתחה את העונה בצורה נוראית והתבססה בתחתית, סימונס תרגם את האמון הזה ל-19 נקודות למשחק, וסחב את עודד קטש והחבורה לפיינל פור, לא פחות.
"הוא לא אחד שישים מרפקים או שיהיה האיש הרע"
אחרי אותה עונה ואחרי כמה ויכוחים בקיץ, עבר בסופו של דבר סימונס לחולון ולקח איתה את אותה אליפות היסטורית, כשגם אצל מיקי דורסמן הוא סיים כקלעי המוביל של הקבוצה המאוזנת והמלהיבה, הפעם עם ממוצע של 15 נקודות למשחק. גרף ההתקדמות של סימונס היה ברור: משחקן מוביל של קבוצה צנועה לשחקן מוביל של קבוצת צמרת. מפיינל פור, לאליפות. הצעד הטבעי הבא היה, אם כך, מעבר למכבי תל אביב. אלא שההמשך ידוע לכל, ובמידה מסוימת עיצב את הקריירה של סימונס או לפחות את סימן השאלה התמידי שסביבה לא פחות מעונת האליפות עם חולון. לאורך העונה במכבי תל אביב היו שטענו שסימונס דווקא היה אחד מהטובים באימונים, אך מה שפגע בו היתה הסיטואציה שנוצרה בקבוצה הלחוצה בארץ. דקות, כאמור, הוא לא ראה (12 בממוצע למשחק ביורוליג, פחות מ-10 בליגת העל).
בצד המקצועי, אין עוררין לגבי כשרונו של סימונס. זו מעולם לא היתה השאלה. יכולת אחד על אחד מרשימה, קליעה אבסולוטית ויציבה, הובלת כדור של רכז, כולם מנת חלקו. מדובר בסקורר מגוון שכמאמר הקלישאה, יכול לעשות כמעט הכל. "לדעתי, אם יודעים להשתמש בו, הוא שחקן טוב לכל קבוצה", מעיד עליו עמית גל. "בלי ששמים לזה לב יותר מידי, הוא עושה הכל. גם במשחקים שקטים, שכביכול אתה לא מרגיש אותו, הוא נותן לך 20 נקודות, 5 אסיסטים ו-3 ריבאונדים".
זה הצד האחד של המטבע. השני הוא שבאופן עובדתי, סימונס הצליח להראות את התכונות המדוברות רק ברמות הנוחות לו. כעת, השאלה היא האם הכישלון ברמת היורוליג היה תוצר של סיטואציה קלוקלת, או עניין חמור יותר, מהפן המנטלי. אחד המקורבים לסימונס סיפר השבוע: "הוא לא ממש קיבל צ'אנס במכבי, אז קשה להגיד שהוא לא שחקן ברמה המתאימה. מתחילת העונה הוא לא קיבל פריווילגיה לעשות טעויות ואין ספק שזה פגע בו". לרועי חגאי, עוזרו של אפי בירנבוים כיום בראשון לציון ובתחילת העונה ההיא במכבי תל אביב, יש הסבר אחר: "כשחקן היה לו קצת קשה לעשות את ההתאמות ליורוליג. הוא לא עשה את הקפיצה לרמה הזאת. יכול להיות שהפיזיות ורמת האתלטיות ביורוליג חסרה לו. הוא יכול להיות שחקן יורוליג לגיטימי, אבל לדעתי לא ברמות הגבוהות של המפעל, למרות שהוא סקורר מדהים".
בניגוד לשחקנים אחרים, שמחסור בדקות משחק היה גורם להם לצאת נגד המאמנים ולהתבטא בצורה זו או אחרת, סימונס הכיר במעמדו והוא לא ממש פצה פה; לא במהלך העונה, לא אחריה. כשמסתכלים אחורה על הקריירה של האמריקאי, אין זה מפתיע. לא פעם סימונס כאילו נבלע בתוך הקבוצה. לעתים לרע, לעתים לטוב. "יש משהו באופי שלו. הוא לא אחד שישים מרפקים או שיהיה האיש הרע, שילכלך או ידחוף", מספר על סימונס אחד ממקורביו. מורן רוט, ששיחק עם האמריקאי בעונת האליפות של חולון, מסכים: "הוא נייס גאי, יש לו את הקלאסה שלו. זה בא לידי ביטוי גם על המגרש וגם מחוצה לו". בראיון שהעניק בזמן ימיו במכללת וושינגטון, הרחיב סימונס בנושא: "להראות את הרגשות אחרי דאנק או אחרי מהלך טוב, זה משהו שלוקח ממך הרבה אנרגיה, ואני צריך את כל האנרגיה שלי". לא פלא, אם כך, שהכינוי שדבק לסימונס בימי הקולג' העליזים שלו היה "הרוצח השקט".
"יש לו את הדברים שלו, שאין לכל שחקן"
ייתכן ואם יכולתו המנטלית היתה תואמת את זו המקצועית, סימונס לא היה מעביר עונה רביעית ברציפות בארץ הקודש. בירושלים, כך או כך, שמו את הפלוסים והמינוסים על כף המאזניים, ולא חשבו פעמיים. "לא פחדנו לקחת אותו", מספר עוזר מאמן הקבוצה, מתן חרוש. "במכבי, מן הסתם, הסיטואציה הייתה שונה. פה לקחנו אותו כשחקן מרכזי. מבחינה מנטלית אפשר לראות שהוא הגיע מאוד נחוש להצליח, להראות את היכולות שלו, אבל אני חושב שהעניין הגדול הוא יכולת ההשתלבות שלו בתוך הקבוצה. ההגנות מתמקדות בו והוא מוסר החוצה. הוא עושה את זה בצורה הכי טובה. מבחינה מקצועית הוא נשאר אותו שחקן מצוין".
הממוצעים של סימונס מגבים את דבריו של חרוש. נתון מעניין וחשוב מאוד מבחינת ירושלים, הוא שהממוצעים של סימונס העונה בליגה וביורוקאפ כמעט זהים: 14 נקודות למשחק ב-30 דקות, סביב 50 אחוזי שדה, 87 אחוז מהקו ולמעלה מ-40 אחוז לשלוש. תוסיפו לזה 3 ריבאונדים ו-3 אסיסטים כל ערב, וקיבלתם מספרים שאין שחקנים רבים שיכולים להתגאות בהם.
גם מורן רוט מסכים שעל יכולותיו של סימונס אין עוררין. "אני חושב שבכל קבוצה חוץ ממכבי הוא היה שחקן מרכזי ולא סתם עוד שחקן. יש לו את הדברים שלו, שאין לכל שחקן. דווקא ברגעים הקשים הרבה מאמנים מעדיפים לשים את הכדור אצלו, כי הוא יכול לייצר מצבים מכלום. בעונה כמו שהייתה לו במכבי גם מתחשלים, וזה שהולך לו עכשיו טוב בירושלים מעיד שהוא לא נפגע מזה יותר מדי".
בסופו של דבר, עדיין קשה לקבוע האם היכולת הטובה שמציג העונה סימונס מלמדת על שינוי מהותי, הכרה במעמד מחודש, או בסך הכל חזרה לרמה שתואמת טוב יותר את סך יתרונותיו. עובדתית, סימונס כבר הצליח במקום בו זרים אחרים נכשלו; הוא התאושש אחרי כישלון במכבי תל אביב. עם זאת, כדי להוכיח לכולם, אך בעיקר לעצמו שהעונה הצהובה היא באמת נחלת העבר, עומדת בדרכו של סימונס אלבה ברלין. אם יצליח להוביל את הפועל ירושלים לפיינל פור היורוקאפ, אולי מעבר לכך, תתבהר מעט חידתו. האם זה ישנע אותו בחזרה ליורוליג? לא בטוח. מצד שני, כפי שהקריירה שלו מתפתחת וכפי שטרה סימונס לימד אותנו להבין, לא בטוח שמדובר בדבר רע.
