שיטה בהם

סביר להניח שכל מאמן ישראלי שצפה במשחק בין מכבי תל אביב לפרטיזן בלגרד חש קנאה עזה בדושקו וויושביץ'. מי מהם היה מצליח לגרום לזר כמו לורנס רוברטס, בערב קליעה נורא, לוותר על האגו, לתת גוף ולתרום למרות הקשיים שמונה ריבאונדים וחמישה אסיסטים? מי היה סוחט מבו מקאלב הצעיר, שמתנשא ל-1.83 מטר, 10 ריבאונדים? איזה מאמן ישראלי היה מצליח לשכנע את שחקניו לוותר על זריקה מארבעה מטרים לטובת שחקן פנוי מתחת לטבעת – פעולה ששחקני פרטיזן ביצעו פעם אחר פעם?

פרטיזן, שנראתה בתחילה חסרת כישרון ומבולבלת, שיחקה בשיטתיות כמעט לא נתפסת. היא לא שינתה את הסגנון גם כשהיתה בפיגור של 21 הפרש, דחפה את הכדורים פנימה בעקשנות ואז הוציאה אותם החוצה לזריקות חופשיות מחוץ לקשת. בניגוד למאמנים כה רבים, שנתקפו במורא יד אליהו וניסו להתאים עצמם למארחת, וויושביץ' פתח עם הרכב גבוה ואיטי, וכמו הצהיר: אני לא חושש. אחרי שזה לא עבד, ומכבי ניצלה את נוכחותו של וארנש הענק לנקודות קלות מפיק אנד רול, וויושביץ' התאים עצמו, וחזר למשחק בלי להשתולל ובלי לסטות במילימטר מעקרונותיו. לאורך מרבית הערב הוא התבסס על אישית אימתנית, אבל ברבע השלישי וברבע האחרון הוא לא התבייש לעבור לאזורית שפיתתה את מכבי חסרת הביטחון לזריקות מבחוץ והוציאה אותה משטף המשחק.

הדינמיקה במכבי הייתה הפוכה מזו של המשחקים מול סיינה וריאל: הפתיחה הייתה אגרסיבית ומלאת ביטחון, עם ריצה נהדרת להתקפה המתפרצת, דיוק מחוץ לקשת ואפילו חיתוכים בדלת האחורית, אלמנט שכמעט נעלמו העונה. אלא שככל שהמשחק התקדם, ובמיוחד ברבע האחרון, היא נסוגה למאפיינים המוכרים של ההתקפה שלה: זריקות קשות, הליכה עם ראש בקיר של אלן אנדרסון (4 מ-15 מהשדה) והיעדר משחק פנים. בהגנה, פיני גרשון נשאר לאורך חלקים ארוכים מדי מהמשחק עם שמירה כפולה על שחקני הפנים, גם כשדושאן קצ'מן נשאר חופשי ולא החטיא כדור, ושחקניו נתקעו ברבע האחרון בחסימות לקלעים.

ספק אם פרטיזן תתפוס בהמשך הסדרה יום קליעה דומה, אבל הקאמבק שלה יקנן בראשה של מכבי גם במשחקים הבאים. בטופ 16, מול קבוצות מוכשרות הרבה יותר, הספיקו למכבי 10 דקות של התעלות בכל משחק כדי לנצח. הפעם, מול הקבוצה הממושמעת ביותר באירופה, אסור יהיה לה להוריד את הרגל מדוושת הגז אפילו לשנייה.