וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הפרצוף האמיתי של אירופה

23.3.2010 / 10:02

לא תמצאו במכבי ובפרטיזן כוכבים והסדרה ביניהן לא צפויה להיות יפה במיוחד, אבל אלו פניה האמיתיות והאפורות של היורוליג

אם הסיפורים שאנחנו מספרים לכם על היורוליג לאורך כל העונה היו נכונים, מכבי תל אביב ופרטיזן בלגרד לא היו מתמודדות זו מול זו ברבע הגמר של המפעל. הקבוצה עם יתרון הביתיות הגיעה עד הלום על אף ששלושה משחקני הרכש המרכזיים שלה איכזבו או נכשלו – צ'אק איידסון, אנדרו ויז'נייבסקי ומאצ'יי לאמפה ששוחרר – ולמרות כדורסל מכוער למדי (74 נקודות למשחק בטופ 16). הסיפור של פרטיזן מוזר עוד יותר: הקבוצה הסרבית נפרדה בקיץ האחרון משלושה כוכבים ומזר דומיננטי (סטפון לאזמה) ובניגוד מוחלט לאתוס שלה היא מתבססת על ארבעה זרים (לורנס רוברטס, בו מקאלב, אלכס מאריץ' ויאן וסלי), בעוד הכשרונות הצעירים המקומיים ממלאים תפקיד שולי. אחת מהן תתגבר על תנאי הפתיחה הלא נוחים ותגיע לפיינל פור בפריז.

השתיים העפילו לשלב המכובד בזכות התעלות מרשימה בששת המשחקים החשובים באמת של עונת היורוליג, אך גם בשל רמתה הבינונית של הליגה. העיתונאים שעוסקים בתחום אוהבים להשתמש במושגים מפוצצים כמו "מודל סיינה" או "הגלקטיקוס של ריאל מדריד" בעיקר כדי לנסות להאדיר מוצר לא אטרקטיבי, ששרוי במשבר עמוק וזוכה לעניין מועט ברחבי אירופה (וגם בארץ: השחקנים שאינם לובשים צהוב שקופים לחלוטין בדרך כלל לאוהד הישראלי). נכון, לחלק מהקבוצות תקציבים מרשימים, שפיני גרשון טורח להזכיר השכם וערב, אבל לכסף השפעה מוגבלת. בעזרת בנייה חכמה ושמירה על תקציב שפוי אפשר לבנות קבוצה ב-20 מיליון (מכבי) ואפילו 5 מיליון דולר (פרטיזן), שתצליח לגבור על קבוצות יקרות בהרבה. הסיבה לכך היא שהשחקנים האירופאים הטובים באמת מתרכזים ב-NBA ובכמה קבוצות אירופאיות, שספסליהן מאוכלסים בשמות שיכלו להוביל מועדונים קטנים יותר (טפיץ' ווליצ'קוביץ', כוכבי פרטיזן בעונה שעברה, ממעטים לשחק בפנאתינייקוס ובריאל מדריד). מרבית השחקנים האחרים פשוט לא שווים סכומים כה גבוהים. יותם הלפרין וליאור אליהו, למשל, מרוויחים יותר ממיליון דולר באולימפיאקוס ובטאו ויטוריה, אבל זה לא הופך אותם לשחקנים טובים יותר מאשר בימיהם הצנועים יותר במכבי. הסגל של ריאל מדריד העשירה, עליה גברה מכבי פעמיים בטופ 16, גדוש בשחקנים מתבגרים, שרחוקים משיאם ושמשכורותיהם העצומות לא מעידות על איכותם הנוכחית.

גם כשלסגל אחד מתקבצים שחקנים מוכשרים ויקרים, אין פירוש הדבר שהשילוב ביניהם ייתרגם מיד לכדורסל איכותי. אפס פילזן היא הדוגמה המובהקת לכך: שחקנים מכמה לאומים, בעלי אג'נדות שונות ואגואים מפותחים, שעליהם מופקד מאמן שאינו מסוגל לחבר אותם. זו נקודה משמעותית נוספת: רמת האימון ביורוליג אינה גבוהה, בלשון המעטה. מרבית המאמנים משחקים תרגילים בנאליים, שולטים בקבוצות באופן חלקי, לא עוצרים את ההפגזות חסרות האחריות של שחקניהם מחוץ לקשת ושומרים בדרך כלל ארבעים דקות של הגנה אישית בסיסית. בטופ 16 לא הצליחו שלושה מהמאמנים הבכירים באירופה למצוא תשובות למצ' אפ זון והחילופים האוטומטיים של גרשון, אחד היחידים שמנסה ליזום ולשנות.

כשמביטים ביורוליג בגובה העיניים, פתאום ההצלחה של מכבי ופרטיזן קצת פחות מפתיעה: לשתיהן מאמנים מצוינים, ששולטים בהן ביד רמה; שתיהן סירבו (במקרה של מכבי) או לא מסוגלות (במקרה של פרטיזן) להיגרר לטירוף ההוצאות של הקבוצות הבכירות ביבשת; וחשוב מכל, מדובר בשני מועדונים עם תשוקה כמעט פנאטית למשחק, כשאחד נהנה מהאולם הכי ביתי והמסורת המפוארת ביותר באירופה והשני מסוגל למלא היכל בן למעלה מ-20 אלף מקומות. במציאות שבה העניין בענף הולך ופוחת, זהו משאב משמעותי במיוחד. נכון, לא תמצאו במכבי ובפרטיזן כוכבים גדולים והסדרה ביניהן צפויה להיות הגנתית ולא יפה במיוחד לעין, אבל אלו פניו האמיתיות של הכדורסל האירופי. ככל שננסה לשוות לו גוון נוצץ, הוא ימשוך תמיד חזרה לצבע האמיתי שלו – אפור.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully