אלין נורדגרן, אלופה אמיתית

באמצע שנות התשעים יצאה "נייקי" בקמפיין פרסום יוצא דופן ויפהפה: ילדות שחורות ולבנות, בלונדיניות וג'ינג'יות, טיפש-עשרה וילדות גן, משחקות בגן משחקים ומסבירות לצופה ברצף של משפטים שמתערבבים אחד עם השני מה ההטבות של לתת לנשים להשתתף בספורט, פנאי ותחרותי: יהיה להן יותר סיכוי לקבל שכר שווה מול הגברים, יותר סיכוי להתברג לטופ במקומות העבודה שלהם, יותר ביטחון עצמי, פחות סיכוי להיכנס להריון לפני שהן רוצות בכך, ובעיקר יש להן פחות סיכוי להיות קורבנות לתקיפה וניצול מיני ויותר אומץ לנטוש מערכת יחסים אלימה.

ברוח הפרסומות הזו, הבלוג רוצה להריע לנשים הבאות:

1. האח לנבחרת הנשים בכדורסל של אוניברסיטת קונטיקט, ששברה השנה שיאים של רצף ניצחונות בענף. טיפה לפני ששיגעון מרץ מתחיל וכולם יסתכלו רק על תוצאות הגברים (בטורניר שייערך בלי נבחרת הגברים של קונטיקט), צריך לזכור שזכייה נוספת של נשות קונטיקט השנה שמה אותן באותה מדרגה של UCLA של ג'ון וודן כקבוצת כדורסל המכללות הטובה בהיסטוריה.

2. הידד לדורותי ג'יין מילס, שבגיל 81 הצליחה לשכנע את הקהילה האמריקאית לחקר בייסבול לצרף את שמה להיכל התהילה של הקהילה לצידו של בעלה, דוקטור הרולד סימור. הנה הסיפור בקצרה: בשנות הארבעים היא עבדה כמגיה ב"קליבלנד ניוז" (לא מגיהה, מגיה, התואר באנגלית היה רק בגוף זכר, קופי בוי), כשהמורה שלה להיסטוריה, הרולד סימור, ביקש ממנה להתנדב ולהקליד את ההרצאות שלו. היא התנדבה אבל אמרה לסימור שהוא לא צריך קלדנית, אלא עורכת. הם התאהבו, התחתנו ומילס הפכה לעוזרת והתחקירנית הראשית של סימור בעבודת הדוקטורט שלו לאוניברסיטת קורנל על ההיסטוריה של בייסבול באמריקה.

ההוצאה לאור של אוניברסיטת אוקספורד החליטה להוציא לאור את עבודת הדוקטורט. שלושה ספרים יצאו לאור: "בייסבול, השנים המוקדמות", בייסבול, דור הזהב", ו"בייסבול, משחק העם". את הספר האחרון בטרילוגיה כתבה למעשה מילס מכיוון שסימור חלה באלצהיימר. בשני הספרים הראשונים היא לא קיבלה אפילו תודה על המאמץ שלה, על הספר השלישי היא קיבלה תודה, אבל סימור סירב לתת לה קרדיט. מילס, שהייתה צעירה ממנו ב-17 שנה וקראה לו בשם משפחתו עד יום מותו, לא התעקשה.

המאבק המוצלח של מילס לקבל קרדיטציה והכרה על כתיבת הספרים היא אבן דרך חשובה. המאבק שלה הוא לא של אישה שטוענת שעשתה למען הבית כדי שבעלה יתקדם בסולם האינטלקטואלי, המאבק שלה מראה שנשים חייבות להגיד לו גם כשההתעללות היא "רק" אינטלקטואלית.

3. וקבלו בקול תרועה ורינה את אלין נורדגרן. זוכרים את קובי בריאנט ופרשת ה"מי יודע מה קרה שם"? זוכרים את מסיבת העיתונאים שאחרי, ואת טבעת ההתנצלות של אשתו, טבעת בשווי שלושה מיליון דולר שהזכירה לוונסה ליין, בכל פעם שהסתכלה עליה, שבעלה הוא בוגד מסריח? ואתם בטח זוכרים את הנשים של כל הספורטאים שבגדו ועישנו ונהגו שיכורים, והרביצו והתעללו ואחר כך באו לבקש סליחה מול המצלמות עם האישה, לפעמים עדיין עם פנס בעין, עומדת לצידם מחייכת כמו אחת שכיתת יורים עומדת מאחוריה, בהיכון למקרה שלא תחייך?

אז הידד לנורדגרן ששברה את המיתוסים על בלונדיניות ודוגמניות (ועוד לבגדים תחתונים) והחליטה לתת לטייגר וודס לעמוד בודד מול גיהינום הפפארצי. והידד לנורדגרן שגרמה לטייגר וודס לעמוד מול כל העולם ולדבר על חיי המין שלו כשאמו יושבת מטר ממנה. והידד לה שלא הסכימה לקרבן את עצמה, שוב, בעד נזיד תכשיטים.