פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        100 קילומטר ושאגה

        תלם יהב רץ אולטרה מרתון במהלכו נאבק בבוץ, בכאבים הפיזיים ובעיקר בנפשו שלו. זה נגמר, איך לא, באושר עילאי

        התעוררתי בשעה 00:45 והעפתי מבט מבעד לשק השינה, ראיתי את החברים מתארגנים ורק פיללתי לעוד כמה שעות שינה. בעצלתיים התחלתי ללבוש את בגדי ונעלי הריצה וסיימתי את מלאכת סידור תרמיל הגב. ספקות החלו לקנן במוחי עת ירדנו מן הגבעה אשר שמשה אותנו כמאהל והתחלנו את תהליכי ההתארגנות האחרונים. המרחק שעמדנו לכסות היה פשוט בלתי נתפש. עדיין בלתי נתפש.

        בעודי עוטה על עצמי את מספר החזה לתחרות, שני דברים טרדו את מוחי - האם אצליח לסיים וכיצד הרשיתי לעצמי להפסיד את גמר ה"אח הגדול". כחמישים אנשים, אשר ככל הנראה נטרפה עליהם דעתם, ניצבו על קו הזינוק של הפרו-ספורט אולטרה מרתון בשעה 2:00 בלילה, ששים אלי קרב. קרב הישרדות למרחק של 100 ק"מ.

        לאחר תדריך קצר יצאנו לדרכנו. כשישה קילומטרים לתוך המסלול הבחנו באחד המתחרים ישוב בבוץ, נאנק מכאבים, ככל הנראה שבר את קרסולו. הזעקנו את צוותי החירום של המרוץ ואלו פינו אותו לבית החולים. בהמשך הדרך נהגתי במשנה זהירות בכל פעם שדרכתי בבוץ. לאחר כ-23 ק"מ השלמנו את ההקפה הראשונה של המרוץ, מילאנו את שקיות השתייה אשר בתרמיל הגב והמשכנו להקפה השנייה, אשר אמורה להמשך כ-27 ק"מ. בהקפה השנייה התחלתי להרגיש מעט מסוחרר וחששתי שמא לקיתי בהיפונתרמיה (עודף מים בגוף). ניסיתי לתקן זאת באמצעות העלאת מאזן המלחים בגופי, ואכן אכילת חצי חבילת פרינגלס וכמה כדורי מלח אוששו אותי במהרה.

        בהמשך הדרך נזהרתי עם כל טיפת מים שנכנסה לגופי. רק לשרוד, אמרתי לעצמי. רק לשרוד. מרחוק הבחנו בתחנת ההזנה. עצירה קצרה ואנו ממשיכים במסלול עם הידיעה המטרידה כי החצי השני של המסלול קשה אף יותר מזה הראשון.

        ההקפה השלישית של המרוץ התחילה בירידה מבורכת. השמש הקופחת שכה הפחידה את הרצים בימים האחרונים נכלמה ונחבאה בין מצע העננים הלבנים, הרוח נשבה לה קרירה בעורפנו, היער העבות מן ההקפות הראשונות פינה את מקומו לדרך הכורכר שנפרסה בפנינו בעוד ההרים פותחים את פישוקם לכבודנו. הפכנו לחלק אינטגרלי מהטבע. הנוף מסית את תשומת הלב מהשרירים לזמן מה, אך זה לא מחזיק מעמד.

        עוד מעט זה נגמר

        שעות ארוכות של מאמץ כביר והגוף תשוש. עוד מעט מגיעים, אני מזכיר לו מדי פעם. לעיתים משקר לו, ולעיתים משקר לעצמי. קשה להסביר מה עובר על הגוף ברגעים שכאלו. המוח כאילו השתגע כבר מזמן. הרגליים נכנסו לשגרה מונוטונית משעשעת שכזו. הפקודה מן המוח מועברת אל העצבים ברגל ימין וכך העקב פוגש בקרקע וסופג את רוב עצמת הזעזוע ומיד לאחריו כל כף הרגל מבקשת גם היא ליהנות מהתחושה, עד אשר מגיעים לקצות האצבעות אשר כאילו מסרבות להתנתק מהאדמה. את אותה התנועה מחקה גם רגל שמאל וחוזר חלילה.

        הידיים זזות בתנועה הופכית מתמדת. כאשר יד ימין מלפנים, מעט מכופפת, יד שמאל משוכה לאחור. כפות הידיים מוטלות כמשקל עודף ורק האגודל מתאמצת ומביטה קדימה אל עבר המסלול. תרמיל הריצה אינו קל וגורם לכאבים בכתפיים, אשר הצטרפו לברכיים הזועקות לקרח ולשרירי הרגל המתחננים למנוחה. עוד מעט זה נגמר.

        הריצה הייתה ותמיד תהיה סימן שאלה. לעיתים מקניטה ומזלזלת ופעמים מאתגרת ומדרבנת. תחושת הספק הזו מלווה אותי מהקילומטר הראשון ועד לקילומטר האחרון. ההרגשה היא כאילו אני רץ כבר שנים. אין ספור מחשבות מתרוצצות במוחי עת אני מחליט מה אוכל בסוף התחרות, איך ארגיש על קו הסיום, האם בכלל אגיע לקו הסיום או שמא אקרוס בדרך. אני מבטיח לעצמי כי זו הפעם האחרונה שאני רץ כזה מרחק.

        המחצית השנייה של המרוץ הייתה קשה וארוכה, רווית עליות מתסכלות שכמעט ובלתי אפשרי לעלותן בהליכה, שלא לדבר על ריצה. בשלב מסוים השרירים כאבו כל כך עד כי הירידות הפכו לבלתי אפשריות. יצאנו לדרכנו בחושך, חשבתי לעצמי, וחזינו בזריחה במלוא תפארתה, ועכשיו השמיים מתחילים לאבדם מצבעם החיוני, עוטים על עצמם גלימה אפרפרה. אנחנו רצים שעות ארוכות, אך הסיום מתקרב. ניתן לחוש בו.

        יש רגעים בחיים, מעטים, שאתה מרגיש אושר עילאי. אף אחד לא ייקח את זה ממך.

        בקילומטרים האחרונים אני מבין שהבסתי את הספק. הוא התגרה בי אך לימדתי אותו לקח. פתגם סיני אומר שאלו אשר אומרים שמשהו הוא בלתי אפשרי, שלא יפריעו לאלו העושים אותו. כשחציתי את קו הסיום הרגשתי איך הכול מתנקז לאותו הרגע. כל העליות שהתעקשנו לעלות, כל גרם בוץ שסחבנו על הנעליים באימוני החורף הקרים, כל טיפת זיעה שאיבדנו בימי השרב החמים, כל קילומטר שדחפנו לאימונים, ובעיקר כל החודשים הארוכים, המייגעים והקשים שהגיעו לסיומם.

        אושר עילאי.

        עד המרוץ הבא.