רגע של כנות

חצי שנה, אולי אפילו שנה, שהוא יושב שם עמוק בבטן ולא יוצא באמת. כמו פקק. כמו יין שבתהליך ההכנה שלו פותחים מדי פעם את הפקק שלו לחצי סיבוב על מנת לשחרר במעט את התסיסה. כבר חששתי שאיבדתי אותו, שהוא כבר לא ייצא, שהוא יישאר בבטן לנצח, ואז באה הבעיטה של אביתר אילוז והוציאה אותו, את ה"יש" הזה, שעף בעוצמה דומה לכדור. זה היה הדבר האמיתי, זה שחיכה בבטן וצבר ריבית של משכנתא. לפעמים אפשר לסכם את כל חיי הכדורגל שלנו ב"יש" אחד כזה שמתפרץ כמו הוריקן מדי פעם.

"יש" כנה כזה מתפרץ רק כאשר אתה רואה מול העיניים את המהות האמיתית לובשת צורה אוטנטית, זו שעליה התחנכת ולא מה שאחרים מנסים להגיד לך שאתה. זה היה לא רק השער המצוין, כמו צורת המשחק הלא פחדנית, המצבים שקדמו לו ובעיקר הקהל שלנו. על כמותו ואיכותו. זה לא קהל מושלם, וכי בארץ יש כדבר הזה? אם נבטל כל קבוצה עם גרעין קהל בעייתי או לחילופין כל מיני הולוגרמות נטולות קהל, אפשר יהיה לקיים את ליגת העל בפלייסטיישן. מי יישאר פה בליגה של מחנכי הדור? לכל אחת מהקבוצות עם גרעין הקהל הגדול יש היסטוריה בעייתית. כי ככה זה בחיים: כמות התפוחים הרקובים היא פונקציה ישירה של כמות התפוחים בארגז.

אין פה שום גלוריפיקציה. אנחנו רחוקים מלהיות מושלמים או קרובים לזה, אנחנו רק קהל אוהדים גדול שנאמן בצורה מופלאה להיסטוריה שלו. הנה כמה העובדות: מדובר בקהל שזכה לחגוג תואר אחד (גביע) ב-30 שנה ועדיין מלווה את הקבוצה שלו בנאמנות וקנאות. קהל שמביא לבלומפילד כמות שאולי רק עוד שלושה מועדונים בארץ היו מביאים, בטח למרחק 100 ק"מ מהבית.

תחשבו על זה ככה: חלק גדול מהאוהדים שהרעידו את בלומפילד אפילו לא זכו לראות את חלילוביץ' מגביה את הקרן ההיא לרוסו ואת סתיו מניף גביע, בטח שלא את מאיר ברד, רפי אליהו ושאר הדרים טים של 74'-76'. תואר אחד ב-30 שנה, זה אפילו פחות מהפועל כפר סבא. והם עדיין נאמנים לקבוצה שלהם, זו שעל כל לטיפה נעימה מזכה אותם לפחות בשלוש סטירות איומות.

וכי מה כבר רצינו? קבוצה שלא תבוא להתבטל בפני אף אחת, שתנסה לנצח גם אם ייתכן שתפסיד וגם אם תספוג לא תאבד אמונה? קבוצה שלא תספר לעצמה סיפורים על זה שהיא לא מסוגלת לנסות לנצח קבוצות אחרות בארץ, כיוון שהיא לא בליגה שלהן? שלא תתמכר לתירוצים ושלא תעשה לעצמה הנחות? אולי חוסר הרפיסות הזה לא מסתדר טוב עם האג'נדה של כל מיני חוכמולוגים שטוענים שאנחנו בינוניים שצריכים להגיד תודה על כל דבר. לכאלו ששואלים "מי ירצה לבוא לאמן שם", כאילו שמי שמאמן אצלנו עושה איזו טובה לבן גוריון. אלו לא רגשי נחיתות, אלא ביטחון שאנחנו לא פחות טובים מאף אחד.

בשלושת ביקוריו בבלומפילד, הקהל של הפועל באר שבע הוכיח שהוא ההשקעה הכי טובה ונכונה בכדורגל הישראלי. כשהקהל הזה שר "אלונה לא תלך" בדציבלים של מטליקה, אפילו ביציע העיתונאים הרחוק הצטמררו. באותו רגע, היה הרבה יותר נכון לשיר: אלונה, לא שווה לך ללכת.