ילדי הצל

עונת ה-NBA כל כך ארוכה שנדמה שיש מספיק זמן להתרשם מכל השחקנים שמגיע להם. מי שנותן עונה טובה, מתישהו נשים לב לזה וניתן לו את הקרדיט. ובכל זאת, כל שנה נשארים כמה שחקנים שנופלים בין הכיסאות, חלקם מוכרים שלא מקבלים מספיק קרדיט וחלקם נשארים אלמוניים כמעט לחלוטין למרות שהם מהווים גורם משמעותי בליגה. השבוע החלטנו לתת כבוד לשחקנים האלה – האנדרייטדים הגדולים ביותר של העונה. קדימה, לאגור חופן של הערכה, ויאללה – יוצאים לדרך.

מסוג השחקנים שנוטים להופיע ברשימות מהסוג הזה, ובכל זאת לא מדברים עליו מספיק. הייז מתפקד השנה על תקן הסנטר הפותח ביוסטון במקום יאו מינג, עם הבדל פצפון בין השניים: הוא נמוך מהסיני ב-31 סנטימטרים שוליים. ממרומי המטר-תשעים-ושמונה שלו, הייז שומר על סנטרים רציניים ואפילו עושה זאת בהצלחה. הוא נחשב לשומר הראוי היחיד בין שחקני הפנים של הרוקטס ומשחקים רבים מחזיק אותם מבחינה הגנתית.

צריך לעשות יותר עניין מהתופעה הזאת - שחקן בגובה 1.98 שלא יודע לכדרר, לקלוע או למסור מתפקד כסנטר הפותח ומשחק יותר מ-20 דקות למשחק בקבוצה ראויה לחלוטין ב-NBA. אפילו אם מתעלמים מהפיקנטריה של הגובה והכשרון הלא קיימים, הייז מצליח לעבור מתחת לרדאר של רוב הפרשנים והאוהדים. הוא שומר יעיל מאוד על שחקני פנים ומסוג השחקנים שקונטנדריות מאוד ישמחו לשלב ברוטציה. כשהוא יסיים חוזה בקיץ הבא, אני ארגיש הרבה יותר טוב אם חצי ליגה תרדוף אחריו. אל תתפלאו אם זה באמת יקרה.

אין מה להגיד, בוזר עבד קשה מאוד על המעמד הרעוע שלו. בעבר הוא הספיק למצב את עצמו כשחקן בעייתי, לא אמין ואחד שחושב קודם כל עצמו ורק אחר כך על הקבוצה שהוא במקרה נמצא בה. מהקיץ שעבר לא היה ברור אם הוא בכלל יגמור את העונה ביוטה. אחרי עונה בה היה פצוע ובינוני, קל היה לפטור אותו כשחקן גמור שעדיף להתרחק ממנו. אבל השנה בוזר חוזר, ובגדול, כדי להוכיח שכדורסל לא חסר לו, ושהוא אחד משחקני הפנים הטובים בליגה, לא פחות.

העונה הזאת לא נופלת מהשנים הגדולות שלו ביוטה. מבחינה קבוצתית, הג'אז נמצאים חזק במאבק על המקום השני במערב ובלי לשים לב בדרך לאחת משתי העונות הטובות ביותר שלהם בעשור האחרון. בוזר מייצר נקודות בצבע לא פחות טוב מאף אחד (19.6 נקודות ב-55.4 אחוזים), מדורג שישי ב-NBA בריבאונדים (11.1) ומוסר הרבה יותר טוב משנדמה (שיא קריירה של 3.3 אסיסטים לערב). לכל אחד אחר זה היה מספיק כדי להפוך לאולסטאר ולאחד השמות החמים בקיץ הקרוב, אבל לא בשביל בוזר, שראה את כריס קיימן, זאק רנדולף ופאו גאסול נכנסים על חשבונו לאולסטאר על מנת להותיר אותו עם היותו מעין פרס ניחומים לא מנחם בקיץ. זאת כנראה טעות. בוזר בן 28 ובשיא הקריירה, ואל תטעו: הוא בהחלט יכול להיות שחקן הפנים שחסר לקונטנדרית.

האמת? התלבטי כאן בין מספר שחקנים של הווריירס וחשבתי גם לשים את כולם. אם אנתוני רנדולף לא היה גומר את העונה הוא בטח היה נכנס לרשימה, אנתוני מורו נשאר בחוץ רק כי יצר לעצמו הייפ מסוים ואת רשימת האנתונים סוגר אנתוני טוליבר, שעדיין אין לי מושג איך להתייחס אליו. המשותף לכולם (תנסו לעקוב אחרי כאן) הוא שהם סובלים תדמיתית מכך שהם נהנים מהשיטה של דון נלסון בגולדן סטייט, בזמן שלא מתייחסים מספיק לכך שהם גם... ובכן, סובלים מהשיטה של דון נלסון בגולדן סטייט.

היחס לגולדן סטייט כרגע הוא כאל עולם נפרד משאר ה-NBA עם חוקים משלו. בצדק; קשה מאוד לשפוט שחקנים של הווריירס באותו קנה מידה כמו בקבוצות נורמליות. אך הגיע הזמן לתת קרדיט לכמה משחקני המשנה שיכולים לשחק 48 דקות לילה אחד, 6 דקות בלילה שאחריו, לא לראות פרקט שבוע ואז שוב לקבל 48 דקות. מבין החבורה הזאת, ווטסון עושה רושם של שחקן NBA איכותי שנתקע בסיטואציה הזויה שלא מאפשרת לדעת מה הוא שווה באמת. הוא אקספלוסיבי, יודע לייצר נקודות, חוטף נהדר ועושה קצת גם משאר הדברים. הוא יכול להתפתח לקומבו גארד האלטימטיבי. כבר שנתיים שהוא עושה יופי של עבודה בגולדן סטייט, ובכל זאת אף אחד לא ממש מדבר עליו. בקיץ הוא הופך לשחקן חופשי, מעניין אם ידברו עליו בלי להזכיר את המילים "גולדן" ו-"סטייט" באותו משפט מזלזל.

מסוג השחקנים שקל מאוד לשכוח את קיומם. דנג התחיל את קריירת ה-NBA בהתקדמות הדרגתית, הגיע לפאתי האולסטאר ואז פתאום חווה תקופת פציעות ודעיכה. השנה הוא חוזר, הבעייה היא ששכחו לספר לנו. מבחינת מספרים, דנג משחזר השנה את העונה הטובה בקריירה שלו מלפני שלוש שנים. הוא קטלני מחצי מרחק, יודע להגיע לטבעת ומגלה ניצנים של קליעה משלוש שאם יפתח אותם הוא יהפוך לאחד הסמול פורוורדים הטובים בליגה. הוא שומר טוב מאוד, לא לוקח כלום בכוח, לא עושה טעויות ובאופן כללי רק נותן בלי לקחת.

מבחינה קבוצתית, הבולס ממשיכים לתפקד על תקן קבוצת פלייאוף לגיטימית למרות שמהחמישייה המקורית נשארו לה שניים וחצי שחקנים והראש של כולם נמצא בקיץ. דנג משמש כמספר 2 לדרק רוז (גם הוא כבר סוג של אנדרייטד) ועושה את חלקו על הצד הטוב ביותר. למרות זאת, הוא נחשב לשחקן שאף קבוצה לא רוצה לגעת בו בגלל חוזהו (כ-50 מליון דולר בארבע השנים הקרובות), חוזה שנראה הרבה פחות מופרך כרגע. בשנה הבאה, אם הבולס יצליחו להביא שחקן משמעותי, דנג ייכנס לתפקיד הקלאסי בשבילו - מספר 3 בקונטנדרית פוטנציאלית. אין הרבה שחקנים שהייתי מעדיף לסיטואציה הזאת.

ככל הנראה השחקן הכי אנדרייטד בליגה כרגע. כמה קל לצחוק על סנטרים לבנים שנבחרים במקום הראשון בדראפט, כמה קל להתעלם מאוסטרלים שמשחקים במילווקי, כמה קל, אם כבר שמים לב למילווקי, להתייחס רק לברנדון ג'נינגס, שנראה כמו כוכב NBA טיפוסי. אז הנה צ'ק מהמציאות: למרות שג'נינגס מוצא דרך להמשיך לרדת באחוזי השדה כל חודש, מילווקי היא אחת הקבוצות החמות בליגה עם 13 נצחונות ב-17 המשחקים האחרונים, ששמים אותה במקום השישי הלא ממש הגיוני במזרח. והסיבה העיקרית לכך מגיעה מאוסטרליה.

בוגוט חווה בקלות את העונה הטובה בקריירה שלו וסוף סוף מסביר מה גרם לבאקס לבחור אותו ראשון באותו דראפט של 2005 (שהביא לליגה את כריס פול ודרון וויליאמס). הוא דומיננטי, מייצר נקודות (16 למשחק) ומספק הגנה ברמה גבוהה מאוד (10.3 ריבאונדים ו-2.4 גגות - שני רק לדוויט הווארד). אבל עזבו מספרים; ככל שהעונה מתקדמת, בוגוט נראה טוב יותר. צריך להתאמץ כדי לחשוב על שלושה סנטרים קלאסיים שמשחקים טוב יותר ממנו כרגע, ובכל זאת קשה למצוא מישהו שמדבר על הסנטר בן ה-25 בתור אחד הכוחות העולים בליגה. אז הנה, הגיע הזמן להתחיל.