הבלוג של אורי שלף

גביע? אירופה

הטיסה לחצי גמר גביע האיגוד באילת נתנה לעו"ד אורי שלף הרגשה של חו"ל, ותחושה שאוסישקין היא באמת קבוצה גדולה

עו"ד אורי שלף

אחרי שלוש שנים מלאות שיטוטים בליגות הנמוכות, בין עיירות פיתוח, קיבוצים נוסטלגיים וערים שהשם יודע מי רוצה לגור בהן, סופסוף נשמנו קצת אויר פסגות בהפועל אוסישקין. השבוע הרגשתי לראשונה שאני נמצא בתוך קבוצה גדולה, פעם ראשונה שהייתי צריך לארוז את המזוודות, לא לשכוח לקחת תיק רחצה ולצאת לשדה התעופה, למשחק החוץ הראשון של הפועל אוסישקין אליו צריך, או לפחות מומלץ לטוס. אז אמנם השדה היה עדיין שדה דב והדרכון לא היה צריך להיות בתוקף, אבל עדיין, זה הרגיש כמו משחק חוץ בליגה אירופית כלשהי, גם אם בסך הכל יצאנו למשחק חצי גמר גביע האיגוד באילת.

שום צוות טלוויזיה לא חיכה לנו בשדה, אף כתב חצר לא ליווה אותנו למסע וגם נחיתתנו בשדה התעופה באילת לא הרגישה כאילו עשתה רושם על מישהו. שממה, שום נציג של הקבוצה המארחת, אפילו לא קומץ אוהדים או גרופיות אילתיות. מי שכן חיכה לנו היה בילו, קיבוצניק שרוף שהגיע הישר ממחלבות קיבוץ יטבתה ובאמתחתו שלל מוצרי חלב לרווית השחקנים. "אל תיתן לשחקנים לשתות לפני המשחק", הזהיר אותי דויד המעסה המסור, וחמק עימי ועם עוזר המאמן לחדר צדדי ללגום בקבוק שייק בננה צונן. בכניסה לאולם התחלתי לחוש שוב את היותנו קבוצה גדולה, כשקומץ זאטוטים אילתים חיכה במיוחד לבואנו שעה וחצי לפני פתיחת המשחק, רק כדי לשיר לנו את השיר הידוע "אוסישקין הוא חניון". חבר'ה, תתעוררו - זה לא חניון, זו גינה - ואוסישקין זו בכלל קבוצה. קבוצה גדולה.

עמוק בתוך הרבע הראשון, והתירוץ "השחקנים עייפים מהטיסה" רץ חזק בשיחות הצפופות של הצוות המקצועי. בהפסקה נתן המאמן שרון אברהמי נאום ציונות על האוהדים שלנו, שהטריחו את עצמם ואת מכוניתם ועשו את הדרך הארוכה מתל אביב לאילת. הקומץ המובחר ושאר הקהל שנשאר בבית וצפה במשחק בשידור ישיר באינטרנט, ראה במחצית השנייה את שחקני אוסישקין מתחילים להתאושש מהג'ט-לג בדרך לניצחון חוץ דחוק.

עם או בלי קשר לניצחון, השם "הפועל אוסישקין", כך מסתבר, פותח דלתות באילת: בחדר האוכל במלון, בספא יוקרתי והחשוב מכל, בכניסה לדאנס בר אילתי לוהט. כי עם כל הכבוד למעמד חצי גמר הגביע, בכל זאת, לא בכל יום מגיעים החבר'ה לליל גיבוש באילת. נאמץ את המשפט שמאפיין את עיר ההימורים לאס וגאס, נגיד שמה שהיה באילת נשאר באילת ונגיע לאחר יומיים מתישים לשדה התעופה באילת בדרך הביתה, רק כדי לגלות שהטיסה שלנו נדחתה בשעה וחצי. זה הזכיר לנו שאנחנו עדיין בארץ וזיכה אותנו בתלושי פיצוי לפחית נקטר בקפיטריה. "מה מקבלים אחרי שעה וחצי?", שאלתי את הדיילת מבלי להתבלבל. "סנדוויץ'", השיבה.

לא פעם יצא לי לראות קבוצות בשדה התעופה בזמן המתנה לטיסה. כל אחד פותח את האוזניות, תופס לו פינה, מתייחד עם הנקטר ומתעלם מהסביבה, השחקנים שלנו הלכו יחד לשחק סנוקר. זה בעיני חשוב יותר מכל ניצחון. ככה מתנהלת קבוצה גדולה.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully