מותר לחגוג, מוקדם עדיין לשמוח

רציתי לפתוח בתודות לכל המתעניינים בשלומי אמש והבוקר. הכל בסדר. דלקת גרון קלה, אבל נשרוד את זה. נחמד לדעת שחושבים עליך.

אני חושב שהשמחה לאידי היא קצת מוגזמת. נכון, לא האמנתי שמכבי תשרוד את הבית הזה. אבל גם אתם לא. וגם לא פיני גרשון, שאחרי ההפסד למארוסי כבר אמר קדיש על העונה הזאת. וכמותו בערך כל הגורמים במערכת. ומי שהאמין מביניכם בכל זאת, חרף הכדורסל האפסי שהציגה מכבי בשלב הראשון – אפשר לומר בוודאות שהוא, איך נגיד, קצת מטומטם. או סתם טוקבקיסט מתלהם. וכאלה יש אצלנו הרבה.

אולי יצאתי חומוס, כמו שאומרים, אבל הידיעה שאני לא היחיד שנמצא על הצלחת, יש בה מן הנחמה.

המציאות עולה על כל דמיון, ובמציאות מכבי תל אביב הנכה של אנדרו וויזנייבסקי הדיחה את מונטפסקי סיינה האלגנטית של קשישטוף לברינוביץ'. במציאות סיינה משחקת כדורסל רק 35 דקות, ומכבי נותנת את הרבע הגדול ביותר שלה בחמש השנים האחרונות בדיוק ברגע הנכון. במציאות היא קולעת בשלושה רבעים 54 נקודות, וברבע האחרון עוד 43, עם 10 מ-11 מ-2, 4 מ-6 מ-3, 11 מ-13 מהקו, חמישה אסיסטים, ארבע חטיפות ו-56 נקודות מדד (55 נקודות מדד בשלושת הרבעים הראשונים יחד).

היה קצת לא נעים לחזות בהתפרקות של סיינה. סימונה פיאניג'אני בנה פרויקט מדהים, במחיר אפסי, שבשלבים מסוימים של העונה שיחק את הכדורסל הכי יפה באירופה. הבעיה היא כשזה מגיע למאני-טיים, השחקנים שלו הופכים לשלולית.

טרל מקינטייר, לדוגמה. זה שחקן שבערך חצי אירופה רדפה אחריו בקיץ. הוא נתן שלב ראשון מהאגדות – 12.2 נקודות (50% מ-3), 5.4 אסיסטים – אבל להוציא משחק אגדי אחד בטופ-16, מול ריאל מדריד (24 נקודות, 11 אסיסטים, 43 נקודות מדד), בארבעת המשחקים הנותרים הוא עומד על ממוצע של 10 נקודות ב-20% מחוץ לקשת, 3.25 אס', 3 איבודים ורק 5 נקודות מדד. כשלמחליף שלך קוראים ניקוס זיסיס, כדאי שתגיע לעבודה בכל ערב. אחרת הקבוצה שלך בצרות.

מכבי רצתה מאוד את המשחק הזה. למרות נחיתות פיזית מובהקת, היא הקטינה את הנזק מסאטו (10 נקודות בלבד), סטונרוק (6 נקודות) ולברינוביץ' (9 נקודות). לאזמה ואנדרסון הרביצו כמו משוגעים במאבקי המיקום מתחת לטבעות, והגבוהים של סיינה נאלצו להתקפל החוצה פעם אחר פעם. סיינה חיפשה בכוח את המסירה פנימה, אכלה לעצמה את השעון, ומצאה את עצמה תקועה שוב ושוב כמעט על 24 שניות. בעצם, כשקבוצה של גאנרים משוגעים, שהובילה את היורוליג בשלב הראשון באחוזי קליעה מבחוץ (44.5%), נופלת בשלב השני ל-35% (מקום תשיעי מתוך 16), לא בטוח שיש לה הרבה ברירות אחרות.

סיינה לא הפסידה רק את המשחק הזה. היא איבדה את הכרטיס לשלב הבא כבר במשחק הראשון בטוסקנה. היא קיבלה מכבי מוכה, חבולה, שברירית, ודווקא אז נפלה על אחד מערבי הקליעה הגרועים בשנים האחרונות. אין עוד קבוצה באירופה שאכלה כל כך הרבה לוקשים ממכבי כמו סיינה. המאזן בין הקבוצות עמד ערב פתיחת הטופ-16 על 0:9 למכבי. אם יש קבוצה אחת באירופה שצריכה לדעת שלא כדאי לשחק על הפרש ביד אליהו, זו הקבוצה של סימונה פיאניג'אני. המשחק ההוא אולי הסתיים בהפסד מבחינתה של מכבי, אבל מעשית, את הכרטיס לשלב הבא היא גרפה אז.

גם המשחק האחרון לא משנה את העובדה שמכבי תל אביב היא קבוצת כדורסל בינונית. ראינו כדורסל מלהיב יותר גם ממכבי של נוון ספאחיה, וגם מהקבוצה של צביקה שרף. בשורה התחתונה, מכבי הציגה העונה הרבה יותר משחקים גרועים מטובים.

מצד שני, אסור לזלזל בהישג שבעצם ההעפלה מהבית הזה. יש לו חשיבות מוראלית וכלכלית. השאלה היא האם יש לו גם חשיבות מקצועית. בשבוע הבא נדע. אם מכבי מנצחת במדריד ומסיימת במקום הראשון, היא יכולה להתחיל לארוז לפריז, כי ברבע הגמר ימתינו לה פרטיזן בלגרד או מארוסי. אם מכבי מפסידה לריאל, היא מסיימת במקום השני, ואז היא מקבלת את ברצלונה (שצריכה עדיין לנצח בשבוע הבא בבית את פרטיזן כדי להבטיח סופית את המקום הראשון), בלי ביתיות.

בארסה זו לא סיינה, וגם לא ריאל. ריאל כבר חטפה ממנה פעמיים העונה, בפעם האחרונה לפני שבועיים, בגמר גביע המלך (61:80). היא השמידה כמעט כל דבר שנקרה בדרכה, וביורוליג עומדת על מאזן 1:14 (ההפסד היחיד נרשם בבלגרד, בנקודה, לאחר הארכה). במחזור הקודם נסעה לאתונה, ומול 13,772 פסיכופתים חזרה ממינוס 11, 5 דקות לסיום, לניצחון 67:70.

אם מישהו זוכר מה עשתה צסק"א למכבי ברבע הגמר של עונת 2006/7, שיידע שזה בהחלט יכול להיות כואב עוד יותר.

התרופה הטובה ביותר לכאב הראש העתידי הזה היא ניצחון קטן, אפילו בנקודה, במחזור הבא במדריד. האם פיני ירים טלפון כדי לבקש כמה טיפים מצביקה שרף?

בדרך החוצה, בין ההמון הצהוב-כחול, נתקלתי בשני חבר'ה שנראו קצת לא שייכים. חזותם לא הייתה מקומית, אבל האמת היא שגם הצעיף של סיינה קצת הסגיר אותם. הם היו יכולים לתת ל-10,998 האוהדים האחרים בהיכל שיעור קצר באהבת ספורט.

קראו להם לואיג'י לונגארלה וקרלו מאצ'ריני. הם שני האוהדים היחידים של הקבוצה הטוסקנית שנוהגים ללוות אותה ברחבי אירופה. "אנחנו משתדלים לנסוע עם מונטפסקי 3-4-5 פעמים בעונה, כמה שמתאפשר לנו", אמר לואיג'י.

שניהם חייכו. יחסית לפאניקה ולעצבים ששידרו אנשי סיינה מחוץ לחדר ההלבשה שלהם, הצמד נראה כמעט שווה-נפש. "ראינו משחק טוב, אנחנו נמצאים במדינה יפה, מבלים כמו שצריך. מה יש לכעוס?", אמר קרלו. הסברתי להם שבמקומם, אוהדי מכבי כבר היו סוקלים את קבוצתם באבנים (זה לא היה רחוק, אגב, בסיום הרבע השלישי, אותו סיימה סיינה בפלוס שלוש, ושריקות בוז הומטרו מהקהל על ראשי השחקנים). "לא, לא, זה לא הסגנון שלנו. אנחנו אולי מחייכים, אבל בתוכנו אנחנו מאוכזבים מאוד", השיב לואיג'י.

"יש לנו בעיה של פציעות", ניסה קרלו להסביר את המפלה הצורבת. "אני חושב שבסך הכל יש לנו קבוצה טובה. פשוט נפלו על חודש שבו כולם פצועים. מקינטייר פצוע בעין, והוא בכלל בכושר גרוע לאחרונה. אם הוא גרוע, כולם גרועים. לברינוביץ' פצוע בגב ובקושי יכול לזוז. מזל רע".

שאלתי אותם מה הסיכוי שהם סתם נפלו על קבוצה של לוזרים. "בליגה האיטלקית סיינה לא מפסיקה לנצח", אמר לואיג'י, ולקח נשימה ארוכה. "ביורוליג זה אחרת. זו לא בעיה של יכולת. פשוט עדיין אין לנו מספיק מסורת. ישבתי הערב ביציע והסתכלתי על התקרה. ראיתי את הדגלים שתלויים שם, עם רשימת האליפויות והגביעים וגביעי אירופה וההופעות בגמר של מכבי. אם תגיע לאולם בסיינה ותסתכל על התקרה, לא תראה כלום. זה, והקהל של מכבי, שהוא הקהל הכי מדהים שראיתי באירופה, חוץ מהאוהדים של פרטיזן".

מה הסיכוי שפיאניג'אני ילך הביתה, שאלתי את קרלו. "אין סיכוי כזה", הוא צחק. "לפני פיאניג'אני, אף אחד באירופה לא ידע איפה סיינה נמצאת על המפה. איתו הפכנו לקבוצה שמכירים ומכבדים בכל מקום. יזרקו את כל השחקנים הביתה לפני שייגעו בו".

"אנחנו צריכים להחליף כמה שחקנים, אבל אסור לצאת מפרופורציה", הוסיף לואיג'י. "כשהייתי ילד, ראיתי את סיינה משחקת בליגה השלישית והרביעית. והנה היום אנחנו פתאום משחקים ביורוליג, באולמות הכי גדולים, בשלבים הכי גבוהים. זה מאכזב לחזור עכשיו לליגה האיטלקית, אבל כאחד שזוכר מה היה פעם, אני יכול להגיד לך שמצבה של סיינה היום מעולה. ביום ראשון נחזור לליגה באיטליה, ננצח, נשבור את כל השיאים, ובעונה הבאה שוב נגיע ליורוליג, ונתחיל מחדש".

ohad@walla.net.il