את מוכרת לי מפעם

דוויט הווארד:

לפחות עד פגרת האולסטאר, עונת 2009/10 היתה בבחינת צעד אחורה בקריירה של סופרמן. לא ברור אם האשמה היא בריבוי הכלים ההתקפיים של אורלנדו או בדוויט עצמו, שפשוט לא דורש את הכדור כמתבקש משחקן פרנצ'ייז כמוהו, אבל התוצאה היתה פגיעה משמעותית ביכולתו ההתקפית. בחלק הראשון של העונה הסתפק הווארד ב- 9.5 זריקות שדה בסה"כ, פחות מוינס קרטר, רשארד לואיס ואפילו ג'אמיר נלסון, והרבה פחות מכמות הזריקות הממוצעת של השנה שעברה (12.5). אלא שמאז הפגרה מדובר בשחקן אחר לגמרי. אולי זו היכולת הלא משכנעת של המג'יק, אולי הביקורת שהעביר עליו שאקיל, אבל מאז האולסטאר, אם נתעלם מהמשחק האחרון בו הסתבך בבעיית עבירות וכמעט שלא שיחק, העלה דוויט את כמות הזריקות שלו ל-16 למשחק, וזאת מבלי לפגוע במאום באפקטיביות שלהן שאף עלתה מ-60% העונתי ל-65%. גם מהקו עלו וצצו ניצנים של תקווה כשבמהלך רצף המשחקים הנ"ל עומד הווארד על 70% מכובדים שמשלימים ממוצע של 28 נקודות, 15 ריבאונדים ו-4 חסימות למשחק, כולל מפגש מוצלח במיוחד שבו נקם בקליבלנד ובשאק והראה לכולנו מי הוא סופרמן האמיתי.

ראסל ווסטברוק:

אוקלהומה סיטי לוהטת. 11 נצחונות מתוך 13 המשחקים האחרונים הופכים באופן רשמי את הת'אנדר לקבוצת צמרת לכל דבר ועניין, ומעידים על כך שככל הנראה היא תישאר איתנו גם בחודש מאי. להצלחה הזו ישנם אבות לא מעטים, אולם מעל כולם עומד טריו הצעירים שאספה הקבוצה בדראפטים של 2007 ו-2008: דוראנט ממשיך ביכולת ה-MVP שמציג לאורך העונה כולה, ג'ף גרין העלה הילוך ומזכיר לכולנו שמדובר בשחקן שהיה מתברג למרבית חמישיות הליגה, אבל מעל כולם נוצץ בשבועיים האחרונים כוכב נשכח בשם ראסל ווסטברוק. הרכז האתלטי, שעבר עונה בלתי יציבה בעליל עם כמעט טריפל דאבלים לצד תצוגות שמזכירות ילד וראייטי ממוצע, מעמיד ב-7 משחקים מאז האולסטאר ממוצעים אדירים של 20 נקודות, 11 אסיסטים ו-6 ריבאונדים למשחק, ובעיקר רמת קבלת החלטות שמעולם לא ראינו ממנו בעבר; מי שהתפרסם רבות בזכות יכולתו לקלוע 1 מ-17 במשחק נתון ולתבל ב-8 איבודי כדור קולע לפתע ב-48% מהשדה לעומת 40% בעונה כולה, ואף צמצם את כמות האיבודים שלו מ-3 למשחק ל-2 בלבד, עליהם הוא מחפה ב-2 חטיפות משלו, ומראה לכולנו שבחירת הדראפט הרביעית שבוזבזה עליו היתה קצת פחות הזויה משחשבנו לפני שנה וחצי.

דאלאס מאבריקס:

ומקבוצה לוהטת אחת לאחרת. בניגוד למרבית הליגה שניצלה את הטרייד דד-ליין כדי להיפטר מחוזים ולחסוך כמה שקלים, המאבס ניצלו את הפגרה כדי להתחזק, ובינתיים נראה שזה עובד להם יופי. בשבעת המשחקים האחרונים ניצחה דאלאס 7 פעמים, כשהחלק המרשים במיוחד הוא ששישה מהמפגשים האלו היו מול קבוצות עם מאזן חיובי, ביניהן הלייקרס, אורלנדו, אטלנטה ופיניקס. מה שמעניין במיוחד זה שבזמן שההשתלבות של קארון באטלר מתנהלת בעצלתיים בין יכולת בינונית לבעיות בריאותיות, דווקא ברנדן הייווד, שהגיע כפרס ניחומים, מתגלה בתור החיזוק המשמעותי יותר. היווד הוא אולי לא שחקן המטרה המיוחל בצבע, אבל בשבעת המשחקים בהם פתח בהרכב נראה שהוא מספק לקבוצה הרבה יותר קשיחות בשני צידי המגרש, וגם מהווה שחקן מטרה לגיטימי יותר מאשר אריק "חורים בידיים" דאמפיר. מי שעוד נהנים מהשינוי הפרסונלי הם דירק נוביצקי, שחזר באחת לכושרו הפנומנלי מתחילת העונה, ובעיקר ג'ייסון קיד, שנראה מבסוט במיוחד מהצעצועים החדשים שקיבל ודפק מול אטלנטה את אחד הטריפל דאבלים המדהימים שזכורים בליגה: 19 נקודות, 16 כדורים חוזרים ו-17 אסיסטים. ומה שהכי חשוב – עוד כמה נצחונות כאלה וייתכן ודאלאס סוף כל סוף תמצא את עצמה במירוץ המיוחל אל התואר.

אנדריי בלאץ':

אם השאלה "מי?" עלתה במוחכם, דעו שאתם לא לבד: מסקר שנערך לפני מספר שעות התגלה שגם 74% מבני משפחת בלאץ' עצמם אינם יודעים במי מדובר, ועל כן קשה לי להאשים את מי מביניכם שנוטשים כעת את הכתבה והולכים להוריד פורנו. אבל לטובת אלו מביניכם שנשארו, הנה כמה מספרים: בשבעה משחקים מאז שקודם לעמדת הפאוור פורוורד הפותח של הוויזארדס מעמיד בלאץ' את השורה ההזויה הבאה: 27 נקודות, 11 ריבאונדים, 57% מהשדה, 80% מהעונשין, 1.5 חטיפות, 1.5 חסימות. אחסוך ממכם את החיפוש – מדובר בשורה הסטטיסטית הטובה ביותר של שחקן גבוה בליגה כולה, אולי למעט דוויט הווארד. האם מדובר כאן פשוט במקרה של שחקן בואקום? אולי, במיוחד לאור העובדה שהחמישיה של וושינגטון כוללת בין היתר שחקן בגובה מטר וחצי, חתול, ואת ג'וש הווארד, אבל מנגד יטענו אחרים שבשבעת המשחקים המדוברים ניצחה וושינגטון 4 פעמים שלמות, ובשניים מהם אחראי בלאץ' על סל הנצחון עצמו. כוכב נולד? מוקדם לדעת, אבל עוד יותר מוקדם לפסול.

בוסטון סלטיקס:

להלן רשימת הקבוצות שהפסידו העונה לניו ג'רזי: שיקגו, ניו יורק, הקליפרס, שארלוט, בוסטון. אם נצמצם את הרשימה לאלו שהפסידו לגדולת נמושות הליגה בבית היא תיראה קצרה עוד יותר, וכן, בוסטון עדיין תישאר בה. ואפילו אם נצמצם אותה לקונטנדריות שבמשחק קודם לכן חטפו 20 הפרש בבית לקונטנדרית אחרת ועדיין נשארו אפאטיות וחסרות מוטיבציה מספיק כדי לחטוף בראש מהאחרונה בטבלה במשחק שאפילו לא היה צמוד, בוסטון עדיין תישאר שם. אז לא, אין לי לב להגיד שהקבוצה המרגשת שהתאגדה לפני שנתיים כדי להביא טבעת לשלושה שחקנים ראויים היא כבר פגר שעבר זמנו, או שההגנה הטובה של העשור האחרון לא מסוגלת למנוע אפילו מהניקס ומהנטס לטייל ל-100 נקודות, או שהחבורה המגובשת עם הלב הגדול בליגה הפכה לערימת של שחקנים מעצבנים ונפוחים (כן, גארנט ורונדו, אני מדבר אליכם) שמעוררים סימפטיה כמו נאשם ממוצע במשפטי נירנברג. אה רגע, בעצם יש לי לב להגיד את זה, אבל דווקא במקרה הזה אשמח מאד להיות בצד שייצא טמבל.

דנילו גלינארי:

קיר הרוקיז, אותו מחסום דמיוני מפורסם שמפיל חללים בקרב שחקני שנה ראשונה שלא רגילים לעונה הארוכה והמפרכת של ה- NBA – אגדה אורבנית או שמא אמת לאמיתה? אם אתם סקרנים לשמוע את התשובה אתם מוזמנים לשאול את דנילו גלינארי מהניקס, אם כי סביר שמרוב עייפות הוא אפילו לא יוכל לענות לכם. אז נכון, גלינארי נמצא למעשה בשנתו השניה בליגה, אולם זו הפעם הראשונה בה הוא משחק לאורך העונה כולה, וברוטציה של מייק ד'אנטוני מצאו את מותם כבר רבים וותיקים ממנו. ילד הפלא האיטלקי שפתח את העונה בסערה והוביל את הליגה בשלשות כמעט לכל אורכה, נמצא בדעיכה הדרגתית כבר מזה כמעט חודשיים, אולם מאז חופשת האולסטאר הפך דנילו באופן רשמי למת מהלך, או לפחות לעיוור: 35% מהשדה ו-15% אומללים מחוץ לקשת מעמידים את יקיר הגארדן על 8 נקודות למשחק בלבד ולסטטיסט בשני צידי המגרש, ועושה רושם שכבר לא נזכה לראות את חורך הרשתות מניו יורק קולע 7 ו-8 שלשות למשחק. לפחות עד לעונה הבאה.

ג'וש הווארד:

3 משחקים, זה מה שהספיק הווארד בן ה-30 להפיק מעצמו במדי הוויזארדס לפני שקרע רצועה בברך ונשלח לניתוח המי יודע כמה שלו בשנתיים האחרונות. בכך, ככל הנראה, הקיץ הקץ על הקריירה של מי שעד לפני שלוש עונות היה אחד השחקנים העולים המדוברים ביותר בליגה, והסייד קיק שהיה אמור להביא לדאלאס ולנוביצקי אליפות. שתי העונות האחרונות של הווארד היו מהמגוחכות ביותר שזכורות לשחקן ברמתו, במהלכן הספיק להצהיר בתקשורת על חיבתו למריחואנה, לצאת נגד ההמנון האמריקני, להיפצע אינסוף פעמים ולשחק ממש גרוע בין לבין, וכאילו שזה לא מספיק, השבוע נחשף סיפור לפיו לאחד המשחקים העונה הגיע הווארד שיכור כלוט ונשלח הביתה תחת התואנה הרשמית של "וירוס בקיבה" משל היה אולסי פרי בשנות השמונים העליזות. וכמובן, את כל הדברים האלה השכיל הגאון לבצע בעונת סיום החוזה שלו, מה שככל הנראה ישלח אותו בעונה הבאה להתדפק על דלתות בשביל חוזה מינימום, אם כי אפילו זה נשמע כרגע כמו הרבה יותר מדי עבורו.

שוויון ההזדמנויות הכלכלי ב-NBA הוא ככל הנראה האלמנט החשוב ביותר שהופך את הליגה לכה רב גונית ומתחדשת משנה לשנה. חוקי הטריידים הנוקשים שהובאו על ידי דייויד שטרן בתחילת שנות ה-80 נועדו כדי ליצור איזון בין הקבוצות ולמנוע מקבוצה אחת להתחזק באופן משמעותי על חשבון האחרת, אלא שלאחרונה נראה שהחוקים האלה כבר לא מספיקים. הטרייד המפורסם ששלח את פאו גאסול מממפיס ללייקרס נראה בזמנו כמו טרייד חריג בנוף הליגה שבו היינו רגילים למצוא תמיד הגיון מקצועי לצד האיזון הכלכלי בעסקאות שבין הקבוצות, אלא ששנתיים מאוחר יותר נראה כי היוצא מן הכלל הפך לכלל – העובדה שחוקי הטריידים אינם מתייחסים למשך החוזה הנותר, יוצרת מצב שבו ניתן למעשה "לפרוץ" את החוקים ולאסוף כמות בלתי מוגבלת של שחקנים מוכשרים לקבוצה אחת בתמורה לחוזים נגמרים ולרווחה כלכלית.

הסדק הזה היה קיים בחוק מאז ומעולם ומן הסתם עסקאות רבות כללו שיקולים כלכליים מובהקים לצד שיקולים של שיפור הסגל, אולם עד לעסקת גאסול היה נדמה שלפחות כשמדובר בשחקנים מהשורה הראשונה והשניה, הקבוצות אינן מעזות לשלוח אותם מבלי לקבל לכל הפחות שחקנים צעירים ו/או בחירות דראפט משמעותיות. עסקה אשר אחד הצדדים מקבל בה חוזה נגמר שקולה למעשה למה שמוכר לנו מאירופה וישראל כקנייה של שחקן, ויוצרת מצב שבו הקבוצות הגדולות והעשירות קונות את השחקנים הטובים כמעט ללא הגבלה בשעה שהאחרות חושבות בעיקר על הישרדות ועל רווחה כלכלית.

אז נכון, זה חוקי, ונכון, המשבר הכלכלי בהחלט משחק כאן תפקיד, ונכון, חלק נכבד מהבעיה, מקורה במשכורות המנופחות של השחקנים שרבים מהם חתומים על חוזים גרועים ולא מוצדקים, אבל תהיו בטוחים שכששטרן הביא לליגה את תקרת השכר וחוקי הטריידים, הוא לא חלם ששחקנים כמו אנטואן ג'יימסון יעברו בחינם מיד ליד בזמן שאף אחד לא מניד עפעף. עד לפני שנתיים, גם קליבלנד לא חלמה.