זמן המחאה הסתיים

הניסיונות שלנו להיות הורים, הביאו אותי באחד הימים לשיחה עם עובדת סוציאלית מהשרות למען הילד. אותה אישה נחמדה ניסתה, בין השאר, לתהות אודות ההתנהגות שלנו ברגעי משבר שונים של חיינו. כששמעה שברוב המקרים ניסיתי לעצור ולחשוב בצורה לוגית איך מנצחים את הסיטואציה, היא התעקשה שזה לא נורמאלי. שבני אדם נורמאלים מתעצבנים ומתפרקים. גישה שדי עצבנה אותי למען האמת וגרמה לה להגיד, הנה, "אני רואה רגש".
לא שאני בא עכשיו לסתור את הטענה של העובדת הסוציאלית החביבה ולא שאני לא מבין את הצורך האנושי להתפרק לפעמים, אבל הדילמה שהיא הציבה בפני חזרה השבוע נוכח מחאת אוהדי הפועל באר שבע מאז התבוסה למ.ס אשדוד. אני יכול, ודאי, להבין את הזעם ואת תחושת העלבון של רבים מאוהדי באר שבע לנוכח מופע העליבות של הקבוצה, ובטח להתחבר לכעס שלהם על חוסר האכפתיות של השחקנים. אלא ששיש שלב כזה בעונה בו מחאה כבר לא מובילה לכלום ואין לה סיכוי ליצור שינוי חיובי. והשלב הזה מבחינת הפועל באר שבע הגיע.

אפשר להבין מדוע הטונים עולים בבאר שבע, מישהו שם עדיין מנסה להוכיח דברים שאנחנו הבנו הרבה לפני החמישייה באשדוד, וזה שהטבלה כן יכולה לשקר. קחו לדוגמה את טור הכיבושים של באר שבע, שמעמיד אותה במקום הרביעי בליגה ולכאורה מצביע על משחק התקפי. רק שמתחת למספר הזה מתחבא נתון סטטיסטי מדהים לא פחות: באר שבע ממוקמת במקום ה-14 בהגעה למצבים וחצי מהשערים שלה מגיעים מכיבושים או בישולים של מליקסון. אם נוסיף לכך את העובדה שההגנה של באר שבע במקום ה-15 בליגה, וזאת למרות שבכל משחק קאלה לוקח לפחות עוד 2-3 שערים בטוחים, נבין למה אוהדי באר שבע עצבניים על כך שלא מובן לאחרים למה הם עצבניים.

אבל לכל עונה יש שעון, ואם מציצים בשעון הזה, מבינים שכבר מאוחר. הערב כבר ירד, החותמת של העונה הזו ניתנה ועדיף ללכת לישון בשקט. העצבים עכשיו הם רק עצבים ושום שינוי לא יוביל לשינוי. זה לא השלב להחליף מאמן. ולכן, מלבד אנטגוניזם כלפי האוהדים, שום דבר טוב לא יכול לצאת מהמחאות והקללות נגד עזורי. בטח שלא הפגנות מחוץ לאימונים, הפגנות שעלולות חלילה להתפתח לאירועים אלימים. ולכן, פרט להחלקה אפשרית במדרון החלקלק שמוביל לפלייאוף התחתון, לא יכול לצאת מהאנטי הזה כלום. עדיף ללכת לישון כבר עם התובנה שרכשנו, לתת עכשיו לדברים לשקוע עד הקיץ: המסקנות יהיו הרבה יותר ברורות אז.