ניצחון הבינוניות

התוכנית הראשונית היתה להפקיד את הקבוצה בידיו של צ'אק איידסון. שחקן אינטליגנטי, מסוגל לשחק בכמה עמדות, מוסר מצוין וקלעי בחסד. איידסון איכזב. מתחילת העונה הוא בורח מאחריות ומפגין פסיביות מוזרה, אתמול הוא זרק לסל ארבע פעמים במשחק שיכול היה להציב את מכבי תל אביב בעמדה מצוינת להעפלה לרבע גמר. תוכנית הגיבוי היתה לתת את המפתחות לאנדרסון, שבמיטבו הוא אחד האתלטים והקלעים הטובים באירופה. אלא שאנדרסון חסר יציבות, ואחרי שלושה משחקים שבהם היה בלתי ניתן לעצירה, אמש הוא שוב נעלם (3 מ-11 מהשדה, 4 איבודים) ולא רק בשל השמירה הכפולה של הטורקים. אפשר לגנוז שוב את ההשוואות לאנתוני פארקר.

באיסטנבול התברר של מי הקבוצה הזאת באמת: של השחקנים השישי והשביעי בסגל, דורון פרקינס ודייויד בלות'נטאל. הראשון מייצג את חוסר היציבות של מכבי, את המחסור החמור באיי-קיו של כדורסל (וויל סולומון ו-וויל ביינום, שהיו מושא לביקורת, זכאים להתנצלות מאוחרת לאור קבלת ההחלטות של היורש שלהם) ואת הנטייה לחוסר ריכוז, ומנגד את האתלטיות, הרצון והאגרסיביות, שמשאירים את הצהובים בתמונה גם בערבים של 34% מהשדה. לכמה דקות הוא משתלט על המשחק, חוטף כדורים וחודר לסל באסרטיביות, ומיד אחר כך מדהים בהחטאות מוזרות ומסירות ליריב.

גם בלות'נטאל הופך מדי שבוע דומיננטי יותר, למרות עונת קליעה חלשה (3 מ-9 מחוץ לקשת אתמול). מי שאמור היה לתרום כמה דקות של ידית מחודדת מהספסל, נהפך פתאום גם לשחקן הפוסט-אפ המרכזי. זה לא שהוא השתפר בתחום הזה: חשיבותו הפתאומית היא עדות לוואקום שנוצר סביבו. בלות'נטאל מוכשר, אבל קבוצה שהוא הגבוה המרכזי שלה לא אמורה להגיע רחוק ביורוליג.

ואולי כן, כי גם פילזן ציפתה שראקוצ'וויץ' ונאכבר היקרים יובילו אותה, ואז התאכזבה ופנתה לתוכניות המגירה. קבוצות בכל היבשת מתפרקות ובונות את עצמן מחדש מדי קיץ, רוכשות שחקנים מכל קצוות תבל ומתפללות שבנס הכל יתחבר. הניסיון מלמד שהחיבור הזה מתרחש לעתים נדירות, ולכן משחקים נוראיים כמו זה של אתמול נפוצים כל כך ביורוליג. זו הסיבה ששתי קבוצות בינוניות כל כך, שראו את כל החלומות מתחילת העונה מתרסקים כמעט לחלוטין, עדיין בתמונת השלב הבא.