פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הנחיתות שלנו מול ברקוביץ'

        לגיטימי לבטל את מועמדותו של איל ברקוביץ' לנבחרת, אך האם אנחנו עושים את זה רק בגלל תמונת המראה שהוא משקף לנו?

        איל ברקוביץ' שואף להיות מאמן נבחרת ישראל. לגיטימי. מה שטוב למדינות עם מסורת כדורגל מפוארת כמו גרמניה (שמינתה את יורגן קלינסמן), הולנד (מרקו ואן-באסטן), איטליה (רוברטו דונאדוני), ברזיל (דונגה) וארגנטינה (דייגו מראדונה) יכול, אולי, בתיאוריה, להתאים גם לישראל הקטנה.

        או שלא. לגיטימי גם לחשוב שאיל ברקוביץ' לא מתאים, לבחון את מה שהתרחש באותן מדינות ולהגיע למסקנה שברוב המקרים הנסיון להעמיד בראש הפירמידה מישהו חסר נסיון באימון, גם אם הייתה לו קריירת משחק מצליחה, נכשל.

        מה שמציק בכל הסיפור של איל ברקוביץ' זה לא שיש כאלה שחושבים שהוא לא מתאים, זה כאמור מקובל לחלוטין, אלא העובדה שהן בשיח הציבורי והן בתקשורת, מנסים לעשות דה-לגיטמציה למועמדות שלו, לגחך אותה ולהתייחס אליה בצורה צינית. כך מציגים את ברקוביץ' כליצן, מסתלבטים על חשבונו ומחכים עם ריר בקצה הפה לפעם הבאה שיפתח את פיו וימעד וכך נוכל לשחרר בו את חרצובות לשוננו.

        מה הוא המקור להתייחסות הסארקאסטית הזו לאיל ברקוביץ'? ובכן, סארקזם, כפי שטען זיגמונד פרויד כבר לפני שמונים שנה, הוא ביטוי מעודן (סובלימציה) לתוקפנות שמקורה בתסכול. כדי להבין מדוע מעורר בנו ברקוביץ' תוקפנות שכזו צריך להבין בעצם מדוע מעורר בנו ברקוביץ', או, ליתר דיוק, דמותו של ברקוביץ', תסכול שכזה.

        ברקוביץ', כפי שהתבטא היטב במסיבת העיתונאים שערך בשבוע שעבר, הוא אימופולסיבי, תוקפן, בעל יכולת שליטה רגשית נמוכה, ישיר ובוטה. במילים אחרות, כל מה שאנחנו רוצים לחשוב שאנחנו לא. רוצים לחשוב. כי האמת היא שברמה כזו או אחרת כולנו כאלה. וזו גם הסיבה שמתעורר בנו תסכול מדמותו של ברקוביץ' - הוא מציב מולנו מראה שמשקפת את כל מה שאנחנו לא רוצים לראות בעצמנו. וכשאנחנו רואים את זה אנחנו מתמלאים תוקפנות כלפי אותה מראה.

        אלא שאולי צריך להסתכל על הדברים אחרת, להפסיק להתבייש במה שאנחנו ולחדול מלהתבטל בפני כל מה ש"אירופאי". בסופו של יום אין שום פסול בלהיות חם ומלא תשוקה. זו המנטליות שלנו, זו התרבות שלנו ויש לה יתרונות וחסרונות כמו לכל תרבות אחרת.

        המועמדות של אייל ברקוביץ' לגיטימית. מדובר באחד מגדולי השחקנים שהיו בישראל, אם לא הגדול שבהם, ואם זה יקרה זאת לא תהיה הפעם הראשונה, כאמור, ששחקן עבר מתמנה למאמן הנבחרת הלאומית של מדינתו. אבל איל ברקוביץ' נפסל כי הוא מייצג את כל מה שאנחנו רוצים לחשוב שאנחנו לא. וכשהוא עושה הוא מציב מולנו מראה שמה שמשתקף ממנה הוא משהו, שלפחות חלק מאיתנו, לא ממש אוהב לראות.

        אלא שהבעיה היא לא מה עם שמשתקף - מדובר במראה אותנטי למדי - הבעיה היא עם רגשי הנחיתות שזה מעורר בנו.