שלמה שרף החדש

קשה להישאר אדישים לאור תצוגת התכלית שקיבלנו השבוע מאייל ברקוביץ במסיבת העיתונאים שזימן. חלקכם בוודאי מסתכל עליו בזלזול ומוצא בפיו הגדול חיזוק לכל הדברים השליליים שחגו גם כך סביב שמו: מגלומן, יהיר, חוצפן, הכל קטן עליו, חושב שכל העולם לרגליו ולא דופק חשבון לאף אחד. האמת, חלקכם צודק, זה באמת האיש, זה שמשך לאיציק זוהר בביצים, זה שסירב ללחוץ לאוסטרים את היד לאחר התיקו ברמת גן, זה שלא רצה בהצלחת הנבחרת בעידן התחת של אברם וזה שצעק על המאמן של בנו כמו עוד "ערס" מהיציע. הוא לא פוליטקלי קורקט ולא ממלכתי כמו שראוי שיהיה אדם במעמד של מאמן נבחרת, אין לו ניסיון, הוא לא מאמין בטקטיקה, הוא מוכר לנו פנטזיה בדמות כדורגל סקסי, והוא יהיה החבר של השחקנים, שזה המעמד הכי גרוע שמאמן יכול להיות בו מול השחקנים הישראלים כפויי הטובה. והכי חשוב: הוא כלל לא מועמד למשרת מאמן הנבחרת...

אבל בכל זאת, אחרי שצפיתי, פעמיים, במופע האימים של הקוסם, שמעתי על המועמדים הבדיונות שהוזה לו אבי לוזון והפנמתי את חוסר הכבוד שרוכש יו"ר ההתאחדות למאמנים הישראלים (מלבד לאחיינו גיא), הגעתי למסקנה אחת ברורה: אייל ברקוביץ לא צריך להיות מאמן הנבחרת, הוא חייב להיות! כל מי ששיחק כדורגל כמו שאייל אומר, כדורסל, כמו שאני אומר, או כל ענף ספורט אחר, יודע שלא המשמעת הטקטית היא זו שמנצחת משחקים, גם לא המערכים הגאוניים או ההרכב ההתקפי או ההגנתי. מה שמנצח משחקים הם הדברים הקטנים, שמתבטאים לרוב ברעב, בתשוקה ובעיקר ברצון הבלתי נגמר לנצח, והאלמנטים הללו לא באים מאימונים חדשניים או מיכולת פיזית עדיפה. הם מגיעים מהלב, ואת זה אייל, עם הרבה רעב ותשוקה, מנסה למכור לנו, אני נפעמתי וקניתי.

ההצלחה, היחסית מאוד, האחרונה שהייתה לנבחרת (בכל זאת פלייאוף) הייתה עם מאמן שגם הוא לא נופת צופים, יש שיכנוהו שכונתי, האיש שהשריש את הביטוי "בן טיבוגה", הפרשן הנערץ ושק החבטות של הקוף, מר שלמה שרף. תסתכלו על שלושת המאמנים האחרונים של הנבחרת. לפעמים בלילה אני סופר אותם כמו כבשים ומיד נרדם, נילסן, גרנט, קשטן.. לראשון היה פאסון, לשני היה תחת והרבה תירוצים, לשלישי האמת לא היה כלום ועם כולם היה מה זה משעמם ובנאלי. ככה חשבנו לעבור את האריות מאירופה? איפה קצת תחכום, תעוזה, מעוף?

נבחרת ישראל נחותה מיריבותיה. בשביל שהיא תעלה לטורניר הבא צריך לקרות נס. טוב אולי לא נס, אבל צריך לקרות משהו, משהו אחר, אולי מישהו אחר, מישהו שלא רואה אף אחד ממטר, אחד שיטריף את השחקנים, שידבר אליהם בגובה העיניים, שידבר אליהם מהלב.