נרדפי חוק

יש כל מיני זוויות בעזרתן ניתן לנתח את משחק הגמר: המאבק ההרואי של בני השרון, חזרת הגביע לארון של מכבי תל אביב אחרי שלוש שנים, ההתנהגות המכוערת של פיני גרשון בשבוע האחרון, התחושה שקבוצות ישראליות כמו בני השרון ונתניה כבר לא משקשקות בכניסה להיכל, והשופטים, שהשתדלו כל כך להוכיח שלא השקיעו בבנק של פנאן עד שבדקות מסויימות סייעו קצת לבני השרון. אבל כל הנקודות הללו יהוו הסחת דעת מהסיפור האמיתי של מפעל הגביע: הכדורסל הנורא ששוחק בו.

אלו היו שני ערבים של טעויות, החטאות בלי סוף ואחוזים גרועים. בני השרון עשתה את המקסימום, אבל היא מותאמת לעידן ה-30 שניות עם גארדים בינוניים, כמעט ללא יצירתיות, שתלוייה לחלוטין בגבוהים. נתניה מוציאה את המקסימום משלושה זרים טובים וישראלים לוחמים, ואשקלון קשישה ולא מאומנת. לא הקבוצות האלה אשמות בשלוש תצוגות הנפל, אלא אלו שלא הגיעו לכאן: הפועל ירושלים, גלבוע/גליל ומכבי חיפה.

כולנו רגילים לדרוש כל כך הרבה ממכבי וכל כך מעט מאלו שמתיימרות להציב לה אלטרנטיבה. בעונה בה מכבי כל כך פגיעה, אחת מהקבוצות האלה יכולה היתה לעקוץ אותה, אבל כולן הוכיחו היעדר אופי, המשכיות או יכולת עמידה בלחצים, וקרסו בשלבים המוקדמים. גם אם מכבי עושה הכל כדי להעביר את ההגמוניה - כפי שעשתה בשלוש השנים האחרונות ולמעשה גם אתמול - אין מי שייקח. דווקא בתקופה בה סופג המותג הצהוב מכה אחרי מכה, מתברר שהמועדון הזה נושא על כתפיו לבדו את הענף.

האחראי השני לזוועה הוא החוק הרוסי. מכבי חייבת להחזיק על המגרש רכז וסנטר זרים, כך שאידסון ואנדרסון לא יכולים לשחק ביחד. עקב התרומה הנמוכה של לימונד, גרשון שוב נזקק לשירותיו של שארפ הגריאטרי. יצחקי אמנם הציג יכולת שיא, אבל לידו שיתף שמיר את ארז כץ ובן רייס, שתרומתם היתה אפסית. כולנו נשמח לראות ישראלים מצליחים, אבל כשכספי, אליהו, הלפרין ובורשטיין משחקים בחו"ל, אין בנמצא די שחקנים כאלה.

לכדורסל הישראלי יש די בעיות אובייקטיביות - תקציבים נמוכים, חוסר תחרותיות ופרשיות שחיתות. ההרכח להחזיק שני שחקנים בינוניים על הפארקט בכל תנאי הוא כבר גזירה שהקבוצות, המאמנים ובעיקר הצופים לא יכולים לעמוד בה.