הצעקות עזרו לעזורי?

הוא יושב מולך, אוחז בעט, מנופף בידיו, מרים את קולו ודיבורו שוצף. אתם לא לבד בחדר, זו גם לא פגישה סודית, רגע אחרי שתגיע הביתה יתחילו הטלפונים של עיתונאים שישאלו מה היה שם. מדובר ללא ספק במעמד ביזארי למדי, אתה מנסה לחשוב אם זה האנדרלין של המשחק שמוציא אותו ככה ומה האנשים האחרים שנמצאים איתכם בחדר חושבים. האם גם הם נבוכים בשבילו? קרוב לוודאי שכן. לפחות חלקם.

אתה לא הראשון שהוא יורה עליו שאתה פוגע לו בפרנסה ושהכל אישי נגדו. הוא גם מספר לך שאתה לא לבד בעניין ושיש לך 'חברים' לעניין האישי נגדו. עכשיו הכל ברור לך. עלו עליכם ובקרוב גם צפויה פשיטה על המערה הסודית. חבל, דווקא מגניב אצלכם בחסמב"ה.

הוא עדיין רושף. מדי פעם מרים את הקול, הוא נכנס לדבריך ומעביר נושא כשאתה מתקיל אותו. טיעוניו קלושים בדרך כלל, ובאמת שהיית מציע לו לעבור על דברים ולהתעמת נקודתית ועובדתית אם לא היה ברור לך שאין כאן דו שיח. בטח לא אמיתי.

אתה שואל את עצמך אם הוא גם מאמין בדברים שהוא אומר, או שמדובר בסוג התקפי של הגנה שהלוואי והקבוצה היתה נוקטת במשחקים? יכול להיות שהוא באמת אמר עכשיו שטאצ'י ובנגורה לא היו זרים העונה? טאצ'י הרי שיחק במחזור הראשון, אתה נזכר, אז למה הוא טוען שלא שיחקו?

ואם לא שיחקו ולא הזיקו, זה אומר שהם לא היו זרים? אכן תהייה פילוסופיית ראויה. כשאתה יוצא מהחדר אתה תוהה בינך לבין עצמך, מה עליך לכתוב? הרי עוד בתחילת הערב אמרת לעצמך שיש מקום לפרגן לו על שסופסוף לקח החלטות אמיצות ונכונות, גם כאלו להן אתה מטיף שבועות רבים.

מצד שני, אתה חושב שעוד יהיה מי שירמוז שנבהלת מהשיחה הזו. 10 שניות אחר כך ברור שאין שום קונפליקט אמיתי. כשם שהאמת שלך שלחה אותך לכתוב את דברי הביקורת ומכיוון שאתה טוען שאין פה שום עניין אישי, אתה תכתוב את מה שתכננת.

הרבה יותר קל לכתוב דברים מאשר להיות זה שמבצע אותם ולוקח את האחריות. ובכלל, אין לבלוג שום כוונה או רצון לרמוז שעזורי מבקר בו, בטח ובטח שלא לנכס לעצמו את השינויים האחרונים. כבר אמרו שמוחות גדולים חושבים דומה. מה שלא סיפרו שלפעמים אפילו מוח קטן כמו שלי מסוגל לחשוב בצורה דומה למוחות גדולים. קורה.

אשר על כן, עזורי ראוי לקרדיט על שהגיע למסקנות הנכונות אחרי משחקי הנפל של הפועל באר שבע בחלק גדול מהחודש האחרון ועלה למשחק חשוב מול מכבי נתניה עם חבורה פחות נוצצת אבל הרבה יותר מחויבת. הוא ראוי לקרדיט מלא על החלטה אמיצה לספסל שחקנים ותיקים, בין היתר את אחד הכוכבים של הקבוצה ולעלות במקומו בהרכב שחקן צעיר ומבטיח.

שלא לדבר על השאפו שמגיע לו על שהמשיך ולהעניק קרדיט לאופיר דוידזדה ולהפוך את משה אסולין לשחקן הרכב לכל דבר ועניין, לפני שחקני רכש ותיקים ממנו. לא שהפועל באר שבע נתנה איזה משחק בלתי נשכח, אבל זה היה כדורגל. כדורגל מחויב וכשזה קורה עם שחקנים צעירים, הקהל של הפועל באר שבע הופך להיות הרבה יותר סבלני.

הגליץ שנהדר של דוידזדה, זה שהוביל לשער הראשון של באר שבע, היה הרגע המרגש ביותר העונה. לפחות עבורי. גם כשדוידזדה טעה פה ושם לא נשמעו נהמות נרגנות. נהפוך הוא. היו אפילו מחיאות כפיים וקריאות עידוד שאין סיכוי ששחקן ותיק, בטח שחקן רכש, היה מקבל.

לעזורי מגיע קרדיט גם על זה שלא הלך רחוק מדי בסדרת החינוך, העלה את רביבו במחצית השניה וגילה שחקן שעושה במחצית אחת קילומטראז' גדול יותר מזה שעשה במשחקים שלמים בהם פתח בהרכב. אז אם רוצים להתעסק בביקורת אפשר לשאול למה רק עכשיו ומה היה קורה אם לא היו פציעות והרחקות? אבל זה הרבה פחות חשוב. בטח פחות ממה שיקרה מעתה ועד סיום העונה.

אנחנו רוצים להאמין שאם נעשה את מה שנכון נקבל את שכרנו. מדובר בסוג של תורת גמול שטבועה בנו מילדות ואין צורך להסביר את מקורותיה. כיוון שלא תמיד זה קורה, גם לא תמיד זה שאנחנו מצליחים אומר שאנחנו עושים את מה שנכון. למרבית השמחה השבוע הפועל ב"ש והמאמן שלה גם לקחו את ההחלטות הנכונות וגם זכו לשכר.

כאמור, זה לא היה משחק לפנתיאון. סתם משחק סביר פלוס ויתכן שקורת הרוח בעקבותיו מעידה יותר על קודמיו מאשר עליו. אולי זו גם רק כמיהה עזה לראות את השינוי, אבל זה הריח כמו שינוי כיוון במחשבה ולא פחות חשוב מכך - נראה כמו קבוצה שיש למחשבה שלה כיוון. סיבה מספיק טובה לפרגן ולחזור הביתה עם חיוך.