רק ברקו: עדיין לא מאוחר

הצלחת הקמפיין למען מינוי איל ברקוביץ' לנבחרת הפתיעה אפילו את האופטימיים שבין חברי מערכת וואלה! ספורט. גם אם קברניטי ההתאחדות מרגישים כבולים כרגע להתחייבות הפומבית למנות מאמן זר, הרי שרשימת המועמדים לתפקיד מלמדת שהמלצותינו נלמדו, נבחנו והתקבלו. בחינה מקצועית של השמות - דונאדוני, רייקארד, ואן באסטן וקומאן - מגלה שמדובר באוסף של תואמי (שלא לומר "תאומי") איל ברקוביץ'. נראה ששליחיו של אבי לוזון לארצות הים, קיבלו הנחיה לאתר שמות "גדולים" שיתאימו למפרט האיכותי של המועמד שלנו לתפקיד.

מבחינת קריירת משחק, כל השמות שהוזכרו, פרט אולי לרונלד קומאן, עומדים בסטנדרטים שהציב ברקו לאורך השנים. הם חולקים ביניהם רשימה מכובדת של תארים לאומיים ובינלאומיים וזכו למעמד של כוכבי על באירופה. ברקוביץ', כאמור, נמצא באותה ליגה. מעבר להיותו חתום על שתי אליפויות עם מכבי חיפה, הוא נחשב לאחד משני הקשרים הטובים בעולם בדורו (ראו ראיון של ברקו בעיתון "הארץ", מרץ 2009. שאלה: בשנות השיא שלך, איפה היית מדרג את עצמך ברשימת הפליימייקרים? תשובה: שני. רק זידאן היה טוב ממני). גם בתחום האימון, המאזן של הזרים שעומדים כרגע על הפרק זהה לזה של איל. כל אחד מן הארבעה מחזיק רשימה מעורבת של הישגים וכשלונות. אחרי קיזוז שני צידי הרשימה, נותרת שורה תחתונה מאופסת.

השאלה המתבקשת היא, כמובן, מדוע צריכה ההתאחדות לכדורגל להרחיק עד לארצות הים רק כדי להשיג חיקוי יקר של מה שנמצא כאן בבית? מצוקתו של אבי לוזון מובנת: אמינותו נמצאת בשפל המדרגה, בעקבות ההבטחה שלו להתפטר אם ישראל לא תעפיל למונדיאל. הוא אינו יכול להרשות לעצמו התבזות נוספת ולכן יעשה הכל כדי למלא את ההתחייבות הפומבית למנות מאמן זר. האם האגו של יו"ר ההתאחדות הישראלית לכדורגל, שווה 50 מליון שקלים (ארבע שנים של השכר שהוצע לדונאדוני, בנוסף להוצאות מנהליות)? האם האחריות הציבורית אינה מחייבת אותו למחול על כבודו ולרדת מן העץ שעליו טיפס?

באופן ריאלי, יש לתסבוכת הנוכחית יש שני פתרונות אפשריים. ראשית, אבי לוזון יכול לשחרר אותנו מאותה הבטחה נמהרת, בכך שיתפטר מתפקידו כיו"ר ההתאחדות לכדורגל. האיש שיכול וצריך להחליף אותו הוא, כמובן, איל ברקוביץ' - אולי היחיד שניחן באומץ, במעוף וביושרה כדי להציע את תפקיד המאמן הלאומי לעצמו. את כישוריו של ברקו לתפקיד היו"ר אין צורך לפרט, ולו משום שמדובר באותם כישורים ממש שהופכים אותו למועמד המוביל לאימון הנבחרת. אחיזתו בשני התפקידים תבטיח שיתוף פעולה מלא בין הצוות המקצועי לבין הצוות המנהלי, בדרך להעפלה הסטורית ליורו 2012.

האופציה השניה שעומדת בפני לוזון ויועציו המקצועיים, היא לשלב בין השיקול הפוליטי (מאמן זר) לבין האינטרס הספורטיבי (איל ברקוביץ'). צוות אימון שיכלול את ברקו כמאמן ראשי ואת אחד הזרים - למשל, פרנק רייקארד - כעוזרו, יתן מענה מלא לצרכים המקצועיים של נבחרת ישראל. למרות שמדובר בשני מאמנים בעלי איכויות דומות, הרי שהם יוכלו להשלים זה את זה בדגשים שונים. רייקארד יביא איתו נסיון בטורנירים גדולים, הבנה טקטית, שיטת משחק מתקדמת, תכנון לטווח ארוך, קור רוח, טביעת עין, לימוד של הקבוצות היריבות, התעמקות בפן התיאורטי של הכדורגל, יוקרה בינלאומית, הופעה ייצוגית, כושר ביטוי, מודעות לשיתוף פעולה עם הנבחרות הצעירות, שדרוג מערך גידול השחקנים בגילאים הנמוכים יותר, סביבת עבודה תומכת, חשיבה חיובית, משמעת ודוגמה אישית, ויציאה מסודרת לנבדל. איל ברקוביץ', מצידו, יתרום את השאר.