פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        ציר ניו אורלינס-סן דייגו

        איך קשורים הצ'ארג'רס לסופרבול, כמה גדול יצא הארטלי ומה יגרום להנהלת אינדיאנפוליס לשנות פילוסופיה בעתיד?

        כשדרו בריס שיחק בפרדו, אמר לי חבר ותיק, גרופי אמיתי של פוטבול מכללות, שהאיש הזה יהיה שחקן אדיר (רגע לפני שתחזיקו מאותו פלוני אלמוני כסוג של אל, אומר גם שהוא הצהיר את אותו דבר בדיוק על כריס ווינקי). אם היום אני עוד איכשהו מסוגל לזהות שחקן או שניים במכללות, אז לא היה לי חצי מושג, ולכן לקחתי את דבריו כאורים ותומים.

        בטרייד של סן דייגו על מייקל ויק, בדראפט 2001, משכה בעיניי הבחירה של בריס תשומת לב גדולה יותר מזו של לדניאן טומלינסון. ואז הגיעו ההתפתחות האיטית, החיסיון בצילו של דאג פלוטי, העליה המהירה לכביש הבאסטים, הבחירה באיליי מאנינג ששלחה לצ'ארג'רס את פיליפ ריברס, הפריצה, התיוג כשחקן פרנצ'ייז והמעבר לניו אורלינס. לא בדיוק סינדרלה, אבל גם לא התפתחות קלאסית של כוכב.

        עד היום לקח בריס כל צ'אנס שנתנו לו בשתי ידיים. האופי הבלתי מתפשר בא לידי ביטוי גם בסופרבול. בריס הבין שאת גמר ה-NFC הסיינטס לא ניצחו בזכותו. הבין, הפנים ולא נתן לאדרנלין שלו לצנוח מבעיטת הפתיחה. עכשיו יש לו טבעת אליפות, ולא נותר אלא לתהות האם, לו נשאר בצ'ארג'רס, גם הם היו נרשמים בספרי ההיסטוריה כמחזיקי גביע וינס לומברדי.

        כל בעיטה הארטלי

        יש דברים שאתה שוכח אחרי שהערפל מתפזר. כולם, למשל, זוכרים את החטיפה של טרייסי פורטר, שנעצה את המסמר האחרון בארון של אינדיאנפוליס, אבל לא מעריכים את המהלכים ה"קטנים" יותר של ג'ונתן וילמה, לטעמי ה-MVP ההגנתי של המשחק. וילמה היה בכל מקום ולא נתן לאף אחד מהתופסים של הקולטס לנשום (רק תחשבו איך הייתה הגנת הג'טס המפחידה ממילא נראית אתו). מרקז קולסטון, אחרי פתיחה מהוססת, קלט מספר מסירות מפתח, לדברי הנדרסון היו את הרגעים שלו, לאנס מור נתן תפיסה וירטואוזית בהמרה לשתי נקודות, פייר תומאס ורג'י בוש הזיזו את השרשראות וג'רמי שוקי הרגיש שהוא חייב לסגור את המעגל ולזכות בסופרבול על אמת ולא מהיציע.

        אבל הביצועיסט המושלם ביותר בסופרבול הזה, לפחות במשוואת הניסיונות מול הצלחות, הוא גארט הארטלי. לאמריקאים יש כל מני סטטיסטיקות מוזרות, אלא שזו שקובעת כי הארטלי הוא הבועט הראשון שכובש בסופרבול ביותר משני ניסיונות מ-40 יארד או יותר היא לא אחת מהן. לא צריך להרחיק לכת עד לסקוט נורווד כדי לדעת כמה לחץ היה על כתפיו של הארטלי, וההישג שלו ראוי לציון במיוחד לאחר שראינו את שלל הבעיות שהיו לבועטים השנה. מילא, לבעוט לשער שדה מ-40 יארד בגמר ה-NFC בבית, אבל להשחיל שלושה כאלה, שהקצר שבהם ל-44 יארד, במגרש פתוח במשחק החשוב מכולם? מדהים.

        הפצע הזה יגליד לאט

        לפני פתיחת המשחק, בתוכנית המקדימה של CBS, שודר ראיון עם פייטון מאנינג (היה ונשאר ווינר, גם אחרי אתמול). כשנשאל מה הרגיש במחזור ה-15, במשחק שבו נשלף ביתרון מול הג'טס, נשמעה ממאנינג לראשונה תשובה דעתנית בעניין: "מעולם לא הסכמתי עם המהלך הזה", אמר, ועורר שוב מחשבות על זריקת העונה המושלמת לפח.

        אפשר להגיד שההפסד של הקולטס הוא קארמה, סגירת מעגל, נקמה של אלי הפוטבול, אבל אתם יודעים, מיסטיקה היא הסבר לעניים, מה גם שהפציעה של ווס וולקר מניו אינגלנד במחזור האחרון של העונה הרגילה די שימשה כתשובה עבור המקטרגים. עובדתית, הקולטס לא הצליחו במחצית השניה לעצור את התקפת הסיינטס כי דווייט פריני לא היה במשחק. פריני היה מאוד אפקטיבי במחצית הראשונה, אבל ככל שנקפו הדקות ניתן היה להבחין כיצד יורדת היעילות שלו בהדרגה לאפס. בריס הרגיש במחצית השניה נוח מאוד בכיס, ולא אויים אפילו פעם אחת ממשית על ידי הקו הקדמי של הגנת אינדיאנפוליס.

        הקולטס ניסו להפיק לקחים מעונת ה-1:18 של הפטריוטס. עונה מושלמת יוצרת לחץ, אינטנסיביות יתר מגבירה את הסיכוי לפציעות. בפועל, שתי הקבוצות עלו לסופרבול עם כוכבים שסובלים מפציעת רגל קשה (ב-2007 זה היה טום בריידי) והפסידו את המשחק. איפה נמצאת הנוסחה? אז זהו, שהיא לא באמת קיימת, לא לכאן ולא לשם. התפישה שגורסת שיש ללכת על עונה מושלמת מוצדקת, אבל אפשר להבין את האסטרטגיה של ביל פוליאן. ובכל זאת, בין השורות אפשר היה לקלוט אפילו ממאנינג שיש משהו נכון בכך שהקולטס לא ניצחו את הסופרבול הזה.

        הגיגי סיום

        - האם גם אתם סימנתם מיד את בעיטת האונסייד המוצלחת של פתיחת המחצית השניה כאחד מחמשת רגעי הסופרבול הכי יפים ומפעימים שחוויתם?

        - אני מצטער, זה לא ראוי, אני יודע, אבל בכל זאת: אני היחיד שחושב על כמות הדדים החשופים שנרשמה הלילה ברחוב בורבון?

        - גרייזס, נתקעת עם ת'ייזמן כל השידור, הא? מגיע לך (אני לא יודע למה, אבל מגיע לך).

        - בישראל, כמעט כל מי שתמך בניו אורלינס בסופרבול הוא שונא קולטס, אבל גם אצלנו יש אוהדי סיינטס מקוריים, תתפלאו. אני מכיר לפחות אחד: אמיר בוגן, המתחרה הוותיק מ-Ynet. אחרי שאכל מרורים שנים על גבי שנים מהקבוצה הזו, לאחר כל כך הרבה שנים בלי ציפיות ועם הרבה אכזבות, עכשיו גם הוא אלוף. זה המקום לשלוח פרגון מהלב. תנצור את הרגע, בוגן, כי ייתכן שהוא לא יחזור, וגם אם כן, זה אף פעם לא יהיה כמו הפעם הראשונה.