אירופה אולי תציל את בית"ר

הפועל תל אביב התאהבה לאחרונה בתדמית ההתקפית החדשה שלה: ההצגות של ורמוט ושכטר מקהות את הצער על הפער בטבלה, השביעיות והחמישיות מהממות גם את טובי ההיסטוריונים של הקבוצה שטיפחו את מיתוס ה-0:1 הקטן והקהל יוצא מרוצה מבלומפילד גם אם התוצאה הסופית לא מצביעה על ניצחון של הפועל תל אביב. איך שלא תסתכלו על זה, גם אם הקבוצה לא תזכה באליפות, לאוהדי הפועל תל אביב יהיו המון זיכרונות מהעונה הזו.

ועדיין, אסור לתת לעובדות להסתתר מאחורי התחושות, והן שההגנה שאלי גוטמן בנה העונה היא לא הגנה לאליפות. בטח לא לאליפות העונה. מה שאמור היה להיות היתרון ההיסטורי של גוטמן והפועל תל אביב, הפך לחסרון המרכזי בקרב מול מכבי חיפה. מדובר בסיפור קצת יותר מורכב מהאם היה צריך לרענן את השורות בהגנה עם בלם רכש או התיק הקבוע שנתפר למגן הימני התורן: מדובר גם לא מעט בחלוקת אנרגיות. בזמן שמכבי חיפה מגיעה לכל משחק ללא לחץ מיותר מקרב חורץ גורלות, ההקפדה המטורפת של גוטמן על כל פרט ופרט מפעילה לחץ לא קטן על המסגרת. כל משחק הוא מלחמת עולם ואסור לשנייה לאבד את הרסן. התוצאה: הפוכה.

חיפה נראית הרבה יותר משוחררת, מפוקסת, בזמן שגוטמן משקיע אנרגיות מוגזמות בטקטיקה. תסכימו איתי שלמכבי חיפה אין בלמים טובים יותר מהפועל תל אביב, מגן שמאלי פחות טוב או יתרון ברור ביציבות או באיכות בעמדת המגן הימני. גם לא בקישור האחורי. הכל מתחיל ונגמר בניהול הנפשות והרגשות, בשקט והביטחון שאתה מעביר ומקרין, וכן, גם בגיל של הבלמים. הגנה שלא סופגת שלישיה מבית"ר ונתניה הייתה שווה היום לגוטמן עוד חמש נקודות לפחות, חמש נקודות שהיו גם שוות פלייאוף תחרותי מול מכבי חיפה. זה מחייב גם הצדעה לז'ורז'ה טשיירה ודקל קינן, שמראים מדי שבוע ששמות לא בונים הגנה והצלחה ועומס אירופי לא מחייבים רפיון אחת לכמה משחקים.

כמו שאמרנו, הדברים הללו לא קשורים רק לאיוש ההגנה או למשמעת הטקטית של הקשרים האחוריים. במקרה של גוטמן, הבעיות מסתתרות באופי. דוגמה קטנה לכך, ניתן היה לקבל עם חתימתו של בויאן ורוצ'ינה שהגיעה מהר מאוד אחרי הבחירה של סאדאת בוקארי במכבי חיפה ורגשי הנחיתות שהפועל תל אביב הפגינה מיד אחר כך, ובמיוחד באופן שבו היא ציירה את יעקב שחר בתור השטן הגדול. במקום להניח למלחמות המיותרות האלה, גוטמן בחר לומר בהודעה הרשמית על הסיכום עם החלוץ הקרואטי שמדובר בכלל באופציה הראשונה שסימן להתקפה, ויום למחרת הוסיף חטא על פשע כשצוטט בידיעות אחרונות שורוצ'ינה שחקן טוב יותר מבוקארי. במקום שתתעלה על רגשי הנחיתות של ההנהלה המוזרה של הפועל תל אביב, אתה עוד מרומם אותם?

היה מצחיק לקרוא את אוהדי הפועל תל אביב חוגגים בתקשורת ובטוקבקים את נקמתם עם הבריחה של גולסה ללאציו. באמת, מדובר בפאשלה של הנהלת מכבי חיפה, כתם לא נעים על הניהול הממורק של יעקב שחר ותקדים לא בריא למערכת היחסים העתידית בין הנהלת הקבוצה לשחקניה. ובכל זאת, חיפה לא נתנה לטעות להפריע לה להתרכז במשחק מול מכבי פתח תקווה. למרות שההלם שלה היה הרבה יותר גדול, ניכר שהיא השקיעה בזה הרבה פחות אנרגיות מאשר הנהלת הפועל תל אביב וגוטמן. התגובה הגיעה רק בסיום המשחק ולא יום לפניו. מותר להמר שמכבי חיפה, כמו הפועל תל אביב, תמשיך לטעות ולהירדם בשמירה במקומות אחרים, אבל מותר גם להמר שחיפה תלמד מהפאשלה באי החתמת גולסה בזמן שגוטמן ימשיך לנסות למכור לשחקניו מנטרות כמו "היום הסרנו את הקללה של קרית אליעזר".

שהפועל פתח תקווה החתימה גם את ראובן עובד וגם אלי ביטון. אבל אולי דני לוי ייצב אותם.

דמיטאר מקרייב סגר בסוף השבוע שער חמישי תוך חמישה מחזורים, העלה את מאזנו העונה לתשעה, ובכל זאת: הקבוצות הגדולות לא ממהרות לקפוץ עליו. אם בתחילה ג'קי בן זקן דרש עבורו סכומים אסטרונומיים, נעזר בכתביו הקרובים בהעלאת המחיר דרך הפצת שמות של קבוצות שכאילו עוקבות אחרי החלוץ הבולגרי, ועדיין לא הצליח לעשות עליו קופה – כנראה שלא כולם פראיירים. הבעיה עם מקרייב היא לא במחיר ובאופן שבו הוא משלים עם היותו סחורה ורק סחורה. מדובר בסקורר נהדר, אבל לא כזה שמשפיע מספיק על המשחק. הוא נרדם תוך כדי משחק, לא משחק כחלק ממכונה אלא כמכונה שפועלת על דעת עצמה, והצורה שבה הוא נטמע בבינוניות האשדודית לא מלמדת על אופי מרשים במיוחד. כדי להיות חלוץ של קבוצה גדולה צריך להיות יותר מעוד סקורר מעולה: צריך לדעת לבשל כמו דבאלישווילי, שם קצת יותר קטן ממנו, צריך לדעת לעשות עוד כמה דברים חוץ לדחוק פנימה, כמו איתי שכטר וברק יצחקי, ובטח צריך להיות יותר שאפתן ופחות נתון למצבי רוח.

יחסית לשאר משחקיה העונה, בית"ר שיחקה לא רע בכלל מול הפועל באר שבע. גם ברק יצחקי, שהפך למושמץ התורן רק בגלל החמצה מסמרת שיער, גילה יכולת משופרת, בישל מספר מהלכים נאים והפעיל את עצמו ואת חבריו. רק מה, לבית"ר היה חסר מרכיב אחד חשוב שכולם חשבו שגביע הטוטו יחזיר לה אותו: תיאבון, אתגר, רצון, אותו מרכיב פסיכולוגי שלא פעם עושה את ההבדל. על פניו, בית"ר חזרה מחגיגות גמר גביע הטוטו למציאות הקבועה והאפורה של ליגת העל ושוב לא מצאה את העניין ונרתעה מהשגרה. אבל בפועל, זה הרבה יותר מזה.

מדובר בהרבה יותר משובע של סגל. אלא בשובע של מועדון. בית"ר משלמת גם היום את מחיר הכישלונות האירופיים שלה. הליגה כבר מזמן לא ממש מאתגרת אותה, ואחת לכמה שנים היא נכנסת למשבר קבוע וארוך על פני כמה עונות עד שהרעב המקומי מתעורר בה מחדש. במחברת המשימות הארוכה שלו, איציק קורנפיין חייב לסמן את אירופה בתור אחד היעדים הגדולים שלו, אחד הדברים שיכולים לפתח את המועדון. אירופה גידלה לא מעט את המפלצת שנקראת מכבי חיפה, היא צבעה להפועל תל אביב לא מעט עונות שחורות, ובעיקר פיתחה לא מעט את המועדונים האלה: היא סיפקה ריגושים חדשים, צירפה אוהדים חדשים, מיתוג מודרני, אג'נדה מעודכנת והכניסה לא מעט סקסיות למועדונים האלה.

בית"ר, במסעה אל העתיד, חייבת לקחת את אירופה הרבה יותר ברצינות ופחות לחיות מהשנאות ליריבות בארץ. אירופה לא רק תגדיל את מעגל הריגושים הקבוע של המועדון, הצלחה בזירה הזו תוכל לשנות לא מעט את הסטטוס ההיסטורי של המועדון הזה. טווח הגדילה של השחקנים שבאים לבית"ר כדי להתפתח יגדל, בית"ר תוכל להציע להם זירה נוספת לצמוח בה, והאפור הקבוע יהיה רק בחלק מהמשחקים שיגיעו לטדי במהלך השבוע. המיתוג החדש יוכל להזמין סוג אחר של אנשי עסקים שיצפו בערבים האירופיים שיירדו על ירושלים, אוהדים חדשים וצעירים יזרמו לשעריה של הקבוצה המרגשת בישראל, כמו גם כישורים חדשים של מועדון, שחקנים זרים שיכירו עוד יותר את הקבוצה, והדבר שקורנפיין הכי אוהב: כסף, כסף, כסף. עם חומר השחקנים שבית"ר יכולה להעמיד בעונה הבאה, עם הקהל שלה, האצטדיון שלה, אין שום סיבה שבית"ר לא תעשה זאת אם רק תרצה זאת באותה מידה כמו שהיא רוצה לנצח את הפועל ומכבי תל אביב. אם בני יהודה, בלי המיליונים של אגייאר, כמעט ועלתה בעונה שעברה לליגה האירופית, והפועל תל אביב עושה זאת באופן קבוע גם בעונות גרועות שלה, אין שום סיבה שבית"ר לא תנצל את הפוטנציאל.