עוד הופעה של מנטאליקה

הלייקרס סיימו יום גדול לשחקני וקבוצות החוץ. אני מתרשם מהניצחון הזה מכמה סיבות. אני חושב שאנחנו רואים כדורסל עילאי של קובי בריאנט. מקצועית תמיד זה היה שם, אבל הדקות האחרונות הראו שבריאנט הופך לחיקוי אותנטי של המקור. בכלל לא חשוב מה קרה עד הדקות האחרונות - בריאנט התעלם מכל ההחטאות, הזריקות הרעות ואיבודי הכדור, סחט שריקה לזריקות עונשין וקלע את הסל המנצח. לך תעשה דאבל טים על מנטליות של שחקן על.

הרשים אותי שבפיגור של עשר נקודות המיקרופונים של ABC תפסו את פיל ג'קסון מדבר על איך המשחק נמצא בידיים של הלייקרס, שהכל תלוי בשחקנים שלו, ואיך למרות שקצב המשחק וכמות הנקודות שיחקו לטובת הסלטיקס, ג'קסון עדיין האמין שהמשחק משוחק בקצב שמתאים ללייקרס. אני יודע שאלו רק מילים, אבל בפיגור עשר נקודות בבוסטון מול קהל עוין, הדבר הכי חשוב למוח עייף הוא לשמוע שהוא בשליטה. הלייקרס, וזה מאפיין קבוע לקבוצות של ג'קסון, לא איבדו שליטה ברגעים שהם היו אמורים להתמוטט.

הרשים אותי שרון ארטסט קלע סל משוגע בשלהי המשחק שצמצם את הפיגור לנקודה אחת, ובמקום לנסות להתלונן אצל השופטים על הפאול הברור שנעשה עליו, הוא ירד להגנה ולקח מהשופטים עבירת תוקף של פול פירס. והרשים אותי המשחק של אנדרו ביינום נגד קנדריק פרקינס. ביינום, בניגוד לגאסול, לא נתן למרפקים של פרקינס להפחיד אותו או להרחיק אותו מהסל. מתישהו הספסל של הלייקרס יהיה חייב לתת להם תרומה כלשהי, ואז אני לא רואה קבוצה במערב שלוקחת אותם למשחק שישי.

התמונה הרבה פחות אופטימית בבוסטון. אני חושב שברגעים האלו זה מה שאפשר לקבל מהסלטיקס. רונדו הוא אולי אולסטאר, אבל יש תקרה מאוד ברורה למה שהוא יכול לעשות. לגארנט, פירס ואלן נשארו התפרצויות של כישרון, חמש-שבע דקות פה ושם. אני לא חושב שהגוף שלהם יכול לתת להם משחק שלם, ואני לא רואה איך זה משתפר בחצי השני של העונה או באינטנסיביות של הפלייאוף. וגם שם, בוסטון תצטרך לעבור באורלנדו, קליבלנד או אטלנטה. טוני אלן ואדי האוס היו טובים, אבל רוטציה של שמונה שחקנים היא משהו שהרגליים של גארנט לא יכולים לסבול.

תחושת הבטן שלי אומרת לי שזה היה הביקור האחרון של הלייקרס בבוסטון השנה.