בשעה תשע ועשרים בערך פתחתי טלוויזיה ובמסגרת ה"ארץ עיר" הפרטי שלי עשיתי סטופ על ערוץ 10. כדורסל, מכבי תל אביב נגד מכבי חיפה. הענף הזה, כדורסל ישראלי, משעמם אותי (ובחיי שזה לא בא מתוך חוסר כבוד). אבל נשארתי שם, פשוט כי לא היה שום דבר אחר לראות. בעצם, אף פעם אין מה לראות בטלוויזיה (אלוהים עדי שאני לא מתחבר ל"אח הגדול"). ביום ראשון זה צורם אפילו יותר, כששני הערוצים שמוקדשים ליום הזה, METV ו-FOX, נותרים מיותמים. נעימת הפתיחה של "בוננזה" נראית פתאום כמו חלום רחוק, כמה שאני מתגעגע לקוסבי ואיך זה לעזאזל שישנתי בלילה שמונה שעות במקום ארבע?
יש משהו מוזר בשבוע הזה שקודם לשבוע החגיגות הרשמיות של הסופרבול. כאילו מישהו החליט שרגע לפני השיא הגדול של העונה, כולנו נשקע במרה שחורה ומדכאת. עד עכשיו לא ברור למה צריך את פסק הזמן הזה, ששום דבר לא קורה בו וכולם מתחילים להתעסק בפרסומות. אני רק מחכה שייפול לי ליד הראשון שיכתוב ש"הפרסומות השנה עלו 2.98 מיליון דולר ל-30 שניות. וואו!". רק תבוא, יש לי אלת בייסבול. כאילו, לא באמת, אבל אני בטוח שאשיג איפשהו.
האמת שגם רוג'ר גודל הבין את זה. הוא קלט שאנשים לא באמת רוצים להעביר שבועיים בלי פוטבול ולכן תקע את הפרובול ביום ראשון שבין גמרי החטיבות למשחק הגדול. על פניו, זה רעיון לא רע. בכל השנים הללו, כשהפרובול התקיים אחרי הסופרבול, הוא נראה כמו הכנה למשחקי ה"ארינה ליג" ושימש טקס הקבורה הרשמי לעונה. בשיטה הזו הוא מתחיל את אירוע השיא. יש רק בעיה אחת: השחקנים שמשתתפים בסופרבול משוחררים, הפצועים לא מגיעים ואנחנו נתקעים עם דייויד גרארד ו-וינס יאנג כשחקני אולסטאר. מאט שאוב הוא ה-MVP של המשחק, ועם כל ההערכה לשאוב, הקבוצה שלו סיימה את העונה עם מאזן 7:9 ואפילו לא הגיעה לפלייאוף.
נראה שבדרך זו ללא מוצא, גודל הבין את מה שכולנו כבר קלטנו מזמן: הפרובול הוא עצם בגרונו של כל מי שבאמת אוהב את המשחק. הוא טוב לרזומה של הנבחרים ולא לשום דבר אחר. מכורח המסורת והרצון של הליגה לאולסטאר משלה הוא לא יבוטל, אבל אין כמעט ספק שאם יש משחק שהקומישינר ושאר חובבי המשחקי היו שמחים לוותר עליו, זו הייתה הבחירה שלהם.
וכך, נתקענו לאורך שבוע שלם עם הצהרת סופרבול אחת, של גרג וויליאמס, מתאם ההגנה של ניו אורלינס, שאמר שהסיינטס יחטיפו לפייטון מאנינג כמה remember me shots. הקולטס, מצידם, לא הגיבו, ממש כפי שעשו לפני המשחק עם הג'טס. הם באים לדבר במגרש.
יש משהו מעניין בהצהרה של וויליאמס. מעבר לניסיון ההפחדה, הסיינטס משדרים שהם לא הולכים לעשות שום דבר שונה ממה שעשו מול אריזונה ומינסוטה. הם באים כדי להרביץ, כדי לנטרל את הקוורטרבק. אין סיבה שלא. הקו האחורי של הגנת הקדושים לא יעמוד בלחץ של מאנינג אם הראשרים לא יגיעו אליו או לפחות יאיימו. מאנינג עקץ הגנות הרבה יותר טובות מזו של ניו אורלינס רק בחודש האחרון, שלא לדבר על 12 שנות קריירה.
מה שבאמת מאתגר באמירה הזו, היא העובדה שניו אורלינס לא מפחדת משופטים שמשוחדים מדעת קהל עויינת במיוחד. אין ספק שהלחץ התקשורתי ישפיע על הזברות. המכות שספג ברט פארב בגמר ה-NFC לא נעלמו מעיני אף אחד. העובדה שזה לא סתם קוורטרבק אלא פארב, שכמו תמיד, ידע להעצים את הדרמה (וזה לא נאמר מעמדה שלילית, הדוראביליות שלו גרמה לו לעמוד על הרגליים. דונובן מקנאב, למשל, כבר מזמן היה יורד לספסל) תחלוף בראשם של השופטים בכל פעם שמאנינג יחזיק בכדור.
וזה בדיוק המקום לומר את האמת: אם אכן יקפידו השופטים יתר על המידה בסופרבול, הסיינטס הולכים לאכול לקרדה, והרבה פעמים על לא עוול בכפם. כי חוץ ממכה אחת (יודעים מה? נגיד ששתיים), כל הכניסות שלהם בפארב היו חוקיות. גם הכניסה של בובי מקריי בקורט וורנר שבוע לפני כן הייתה חוקית. מסריח? אלים? אולי, אבל גם כשר, ולא אשמתם שקווי ההתקפה של היריבות התפרקו מול המשקל העודף שלהם.
נמאס, פשוט נמאס מההגנה המוגזמת על הקוורטרבקים ובכלל על שחקני התקפה. לראות את טום בריידי מייבב ומקבל דגל בגלל חוק שהומצא על שמו זו אם כל הגרוטסקות. לצפות בתופסים שמנפנפים בידיים משל היו מלאכי שרת על כל נגיעה בדש חולצתם נותן חשק לייחל במהלך הבא לנקמה עקובה מדם. עשרה קבין של בכיינות נפלו על ה-NFL של שנות ה-2000, תשעה מהם לקחו שחקני התקפה (ואחד לקח רקס ריאן, יחד עם חרדל, כרוב כבוש ואצבע משולשת). החטא היחיד של ניו אורלינס הוא שהיא הולכת על הקצה ומשחקת בשולי החוקים המעודכנים של ה-NFL. רק תארו לעצמכם את כמות הפנאלטיס שהיה לורנס טיילור סופג לו היה בשיאו שחקן פעיל בג'איינטס של השנים האחרונות.
אז זהו, הספירה האמיתית לאחור החלה. בעוד פחות משבוע יש לנו סופרבול. ואחריו? אה, אתם יודעים. שבעה חודשים של מדבר.
עוד בוואלה!
