60 דקות לגביע לומברדי

הרבה יותר מאלוף

למה ההישג של קורט וורנר באריזונה עולה על התקופה שלו בסט. לואיס, ומה מצפה למאנינג בסופרבול? הבלוג של אברהמי

זאב אברהמי

קורט וורנר פרש. מי שקורא את הטור הזה כבר יודע את הסיפור, ככה שאני לא הולך לחזור עליו, אבל בשבילי, דווקא התקופה של וורנר באריזונה היא התקופה שיותר הרשימה אותי. בסט. לואיס הייתה הפציעה של גרין ו-וורנר קיבל צ'אנס. הוא קיבל את הצ'אנס הזה עם מייק מארץ כמאמן ההתקפה (ואחר כך מאמן ראשי) ועם צוות תופסים שאת כל אחד מהם, כולל, כמובן, מרשל פולק שהיה חצי תופס, אפשר לשים בהיכל התהילה. חוץ מזה, וורנר עשה דרך ארוכה מדי בשביל לפספס את ההזדמנות הזו.

שוב, אני לא מוריד מהערך של ההישג העצום שלו, אבל אני זוכר את וורנר בתקופה שבה שיחק בג'איינטס. הוא היה אמור להיות החונך של איליי מאנינג ואחרי שהפך למכונת השמטות, המאמנים זרקו את מאנינג להרכב הראשון הרבה לפני שהוא היה מוכן. וורנר נראה אז פתטי, העיתונים של ניו יורק אכלו אותו. הוא הלך לאריזונה כדי לחנוך עוד קוורטרבק צעיר, אבל יותר מכל נראה כמו אחד שעובר למדבר מאותה סיבה שאלפי אמריקאים נודדים אליה מדי שנה: וורנר נראה בדרך לפנסיה מרופדת. אז וורנר התמודד על מקום בהרכב והפך את אריזונה לקבוצה לגיטימית בתמונת הפלייאוף של ה-NFC, וזה נראה לי כמו משהו שמראה יותר ממה עשוי וורנר מאשר ההצלחה שלו בסט. לואיס.

עוד שני דברים:

1. פייטון מאנינג צריך לחשוב טוב טוב על התוכניות שלו לשנים הבאות. קורט וורנר חטף מכות רצח ופרש, ברט פארב עבר התעללות סאדיסטית ושוקל, שוב, את צעדיו. יש משהו במכות שהגנת ניו אורלינס נותנת לקוורטרבק היריב, או כמו שגרג וויליאמס, מתאם ההגנה של הסיינטס אמר בראיון לתוכנית רדיו בטנסי: "אנחנו הולכים לתת לפייטון כמה תיקולים של 'תזכור אותנו'".

2. הפרישה של וורנר אומרת שאלכס סמית הוא היום הקוורטרבק הטוב ביותר ב-NFC מערב, ורק בשל העובדה הזאת כדאי שוורנר יעשה פארביזם.

ואם כבר מדברים על אלכס סמית, וורנר וסיפורים שלא ייאמנו, ראיתי השבוע שני סרטי פוטבול. את "דה בליינד סייד" הסכריני לא יכולתי לסבול בעיקר משום שאני חוטף התקפת סכרת בכל פעם שאני נתקל בסנדרה בולוק, ועדיין מדובר בסרט מדהים, משום שהוא סיפור כמעט אוטוביוגרפי של מייקל אוהר, התאקל ההתקפי של בולטימור. הסרט השני היה סתם סרט גרוע ולא מהימן (בעיקר בכל מה שקשור להתייחסות התקשורתית לסיפור המכרזי בסרט), אבל "האוהד" (דה פאן), הוא בקלות סרט שאתה יכול למכור אותו כאוטוביוגרפיה פיקטיבית, וזה סרט מצוין, להושיב מולו את האישה שלך בחיים ולהראות לה שזה מה זה נורמאלי לשבת 17 שבועות בשנה, פעם בשבוע, כמעט 12 שעות מול המסך.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully