אידיאלית. אידיאלית מדי

לא יודע מאיפה נפלה עלי התוגה הזו, באמת שלא. הרי בתחילת העונה כבר חשתי שזה לא נוגע בי באותה מידה, ששמחת הניצחון עטופה במשהו שמונע ממנה לחדור עמוק ושהווליום של תוגת ההפסד הרבה יותר נמוך. והנה, בשבועיים האחרונים אני מוצא את עצמי חוזר הביתה כשעוגמת נפש אמיתית נטועה בי, אולי כפועל יוצא של תחושת האין אונים של קבוצה נטולת רעיונות התקפיים, כזו שבלי מליקסון לא מסוגלת לייצר מצב גם נגד מכבי פ"ת בבית, כשהיא בפיגור ברוב שלבי המשחק. תסכול של אמת שמתחילה לחלחל פנימה. ועל מה? הרי אין יותר אלי זינו ואני באמת מתקשה למצוא אנשים רעים בסיפור הזה. נרטיב הדיכאון הרגיל ממש לא מוכר.

גם גיא עזורי, בסופו של דבר, לא מצליח להיכנס לדמות האיש הרע שהסיפור הזה כל כך צריך. בסך הכל, למרות כל מה שנכתב עליו כאן, הוא רוצה להצליח. אולי רוצה מדי (ולכן גם ממלא את הסגל בשכירי חרב זמניים שיסדרו לו תוצאות סבירות של כאן ועכשיו). כנראה אפילו רוצה הרבה יותר מדי. עזורי טעה קודם כל בקונספציה, שזו הדרישה העיקרית ממי שנבחר להיות המאמן של הפועל באר שבע בעונת החזרה שלה לליגת העל. הוא הגיע בטוח מדי בעצמו ולא טרח לראות מספיק משחקים של הקבוצה מהעונה שעברה לפני שויתר על שחקנים; לפני שרכבת הרכש הבלתי נגמרת שלו שוברת את שיאי ישראל בכל שבוע מחדש; לפני שבנגורה כמעט גומר בתור החלוץ המוזר של העונה, אלמלא היה עזורי לוקח בעצמו את הכתר כשטען שג'וזף טאצ'י (שבימים אלו לא בולט מידי במדי מכבי באר שבע ) יהיה הזר הטוב בארץ. עכשיו עזורי, שחייב את באר שבע כקרש קפיצה לקריירת האימון שלו, מרגיש נרדף על ידי עיתונאים ואוהדים, וחמור מכך: הוא מסרב להודות בטעויות שלו. זו לא הדמות הרעה שהסיפור הזה צריך. זו דמות טראגית.

אלונה ברקת היא בטח לא האישה הרעה בסיפור הזה. ברקת, לפחות ממבט חיצוני, היא הבעלים האידיאלי עבור מאמן כדורגל. כזו שנותנת לו יד כמעט חופשית וקרדיט בלתי מוגבל שאפילו נוחי דנקנר לא יכול לחלום עליו. עובדה, עוד לא ידוע מי יהיה המאמן הבא וכבר יש להפועל באר שבע 5 כרטיסי שחקן של זרים שנרכשו על-פי המלצות המאמנים שהיו כאן. את האחרון שבהם, וויליאם סוארס, רכשה ברקת על-פי פרסומים זרים בסכום לא נתפס של חצי מליון דולר. אחרי כל זה, ברקת לעולם לא יכולה להיות הדמות הרעה. אם כבר, הדמות המסכנה. אם אני מתוסכל על כל המיליונים שהיא שופכת על חבורה לא מחויבת ולא מאומנת, מה נשאר לה לעשות?

אבל אולי כאן מסתתרת הבעיה. העובדה שברקת לא באמת רעה. יכול להיות שהסיפור הזה צריך שוטר רע. ברקת היא בעלים אידיאלי, אידיאלי מדי. היד החופשית שלה עם מאמנים גורמת להם להרגיש כמו ילד בחנות צעצועים, מה שמכניס אותם לוורטיגו לנוכח אורכו של החבל והתקציב שהיא מעניקה להם. הם מרשים לעצמם דברים שאין סיכוי שהיו מנסים אפילו לחשוב עליהם אצל שחר, אבו סובחי או שינו זוארץ. אולי כדאי לברקת להודות על האמת שלפחות כרגע היא צריכה למצוא את איש המקצוע הישר והאמין שיהיה כפוף לה וישמור עליה, ויידע לכוון אותה על מנת לתת להפועל באר שבע כיוון רציני יותר משל תחנת רכבת לשחקנים.