פיינל דפור

בשבת שעברה, לראשונה מאז אותו ערב טראומטי ב-30 בספטמבר 2001, הודה מנואל פאבלו כי הוא חי את הכאב מחדש. המגן הימני של דפורטיבו לה קורוניה, שחקן נבחרת ספרד באותם ימים ומועמד לייצג את נבחרתו במונדיאל, שבר את שתי עצמות השוק בתיקול עם אברטון ג'ובאנלה מסלטה ויגו, בדרבי הגליסיאני ששודר ישירות בטלוויזיה והעביר תמונות קשות ולאחריהן גם רגעים מרגשים. אותו סיפור חזר לרדוף השבוע את יושבי איצטדיון הריאזור, כאשר פיליפה לואיס הברזילאי הבקיע בדקה ה-49 את הראשון בניצחון 1:3 על אתלטיק בילבאו, אך שבר את רגלו בהתנגשות עם השוער הבאסקי גורקה איראיזוס וגרם למנואל פאבלו להגיד: "עד הערב לא חשבתי מעולם על הפציעה שלי. פתאום זה זרק אותי שמונה שנים לאחור והכל חזר".

בדיוק כמו בדרבי מ-2001, השידור הישיר סיפק את כל התחושות מכר הדשא ומהיציעים. החל מהדמעות של הנשיא אוגוסטו לנדוירו, המשך בהלם על פניו של המאמן מיגל אנחל לוטינה וכלה במחווה המרגשת של השחקנים שהניפו אצבעותיהם אל על וסימנו את המספר 3 לכבוד המגן הברזילאי. בסיום המשחק היה זה מנואל פאבלו, אלא מי, שרץ עם החולצה של פיליפה סביב המגרש והבהיר לכולם עבור מי תשחק הקבוצה עד תום העונה. שוב הייתה זו פציעה ללא כוונה אמיתית לפגוע, שוב מגן שהוא אחד העוגנים המרכזיים של הקבוצה ומועמד רציני לייצג את נבחרתו במונדיאל ושוב תמיכה מכל רחבי העולם שהציגה את הצד האנושי והיפה של המשחק.

כשהנשיא לנדוירו סיים לנגב את הדמעות, הכתה בו הרגשת הדז'ה וו. הוא נזכר איך ב-2001 הוא סירב להצעה של ריאל מדריד בסך 24 מיליון יורו על מנואל פאבלו, בטענה שמחירו יאמיר אחרי המונדיאל, וחזר על אותו מעשה כאשר קיבל בתחילת העונה הנוכחית הצעה של 15 מיליון מברצלונה עבור פיליפה. למרות זאת, ללנדוירו אין סיבה להכות על חטא. את אותה עונת 2001/02, בה הוקדשו במשך שבועות כל השערים והניצחונות למנואל פאבלו, סיימה דפורטיבו לה קורוניה בסטייל, עם מקום שני בליגה וזכייה בגביע. השאלה היא האם גם הפעם יצליחו שחקני המועדון לתעל את סערת הרגשות לכיוונים טובים, או שמא הסגל הקצר יקרוס תחת עומס המשחקים ועול זיכרונות העבר.

הניצחון על בילבאו החזיר את דפורטיבו למקום הרביעי המוליך בסוף העונה לליגת האלופות, עם חלומות על חזרה לבמה האירופית המרכזית. מאז 2003/04, לא סיימה הקבוצה בשישייה המובילה, אך האוהדים עדיין מרגישים כי המועדון שלהם הוא חבר לגיטימי בין אריות היבשת. השיא הגדול היה שנה לאחר מכן, עם ההעפלה לחצי גמר ליגת האלופות. אז החלה הנפילה ולכולם היה ברור – זו סופה של תקופה. הכוכבים הגדולים נטשו בזה אחר זה, הכסף נעלם ואיתו גם העניין סביב הקבוצה. דפור נדבקה בבינוניות והפכה לקבוצת מרכז טבלה מן המניין.

"תתרגלו לדפור חדשה", אמר בזמנו לנדוירו, שהיה הנשיא הראשון שאיפשר שיתוף של 11 זרים בהרכב, אך הודה כי טעה כשלא מכר את הכוכבים הגדולים כשהיו בשיאם. כחלק מתהליך הבראת המועדון, לנדוירו ביצע קיצוץ קבוע של 10 אחוזים מדי עונה ואמר: "אנחנו יכולים למכור הכל מלבד מגדל הרקולס". וכך אכן היה. דפורטיבו צירפה בפגרת הקיץ רק שני שחקנים בהעברות חופשיות וללא עלות, שיחררה שחקנים רבים והפסידה אחרים לטובת קבוצות נחותות כמו מלאגה וראסינג סנטאנדר.

העונה, בהמשך לשיפור בחציה הנועל של העונה הקודמת, הבינו בלה קורוניה כי אין להם את המשאבים לשחק את הכדורגל הנפלא של העונות הגדולות, ולמדו ליהנות משמחה של שער בודד, עם משחק סולידי והתקפה די מוגבלת. שישה ניצחונות של 0:1 ומולם 19 שערי חובה, מבהירים כי דפור של העונה היא קבוצה שמכריעה משחקים בעזרת הברקה יחידה המגובה בקשיחות הגנתית. במהלך המשחק מול בילבאו צעקו האוהדים לעבר לוטינה: "תכניס מישהו שיודע לשחק". הם רק לא שמו לב שמולם ביציע הכבוד יושבת גלריית פצועים מרשימה הכוללת את אנדרס גוארדדו, חואן רודריגז, סרחיו, ריקי ומיסטה – כולם שחקני קישור ומעלה. לוטינה שלף בסופו של דבר את חואן קרלוס ואלרון הוותיק, דפור דהרה לניצחון 1:3 והשחקנים נקמו במאמנם לשעבר חואקין קפארוס.

גילויי שמחה לא היו לאחר המשחק. "אין לנו שום סיבה לחגוג", אמר לוטינה ל'אס'. "הייתי מעדיף להיות עם 20 נקודות בלבד, ולו רק שפיליפה יהיה כשיר". ארבעת השחקנים שצברו הכי הרבה הופעות העונה בדפור הם שחקני ההגנה, שעכשיו תיאלץ לעבור שינוי שעלול לפגום משמעותית בכימיה הנהדרת שנוצרה בה. מנואל פאבלו צפוי לעבור לצד שמאל במקום פיליפה, כשלאורה הצעיר ישחק כמגן ימני. הבלאנקיאזולס מסתמכים על ההגנה היציבה וההתקפות המתפרצות הקטלניות מהאגפים. כעת, מלבד חילופי העמדות מאחור, לוטינה יצטרך למצוא פתרון התקפי, כאשר אגף שמאל הקטלני שלו – הצמד שבעצם מנהל את המשחק, פיליפה וגוארדדו – מושבת בחודשים הקרובים. ארבעה שחקנים צעירים הוקפצו השבוע לבוגרים לקראת המפגש עם ריאל מדריד, על מנת לעבות את הסגל הקצר. לסופר דפור זה לא היה קורה.

למסיבת העיתונאים לקראת המשחק מול סביליה, התייצב לוטינה דרוך מתמיד ולא הפליא בהצהרותיו. עד שהופנתה אליו השאלה הבלתי נמנעת לגבי ההרכב. "טוב, תרשמו", אמר לוטינה לעיתונאים, כפי שדיווח סיד לואו ב'גרדיאן'. "דני ארנזוביה, מנואל פאבלו...". העיתונאים ההמומים לא הבינו איך אחרי 337 משחקי ליגה חושף פתאום המאמן את כל הקלפים. ואז לוטינה המשיך: "נאייבט, קולוצ'יני, קאפדבילה, מאורו סילבה, דונאטו, דז'למיניה, פראן, טריסטאן ומקאיי. המאמן: חאבו אירורטה". הגיחוכים בקרב שומעיו הפכו לצחוק מתגלגל. "זו אלופה ודאית", קראו כולם בהתלהבות.

לוטינה, בסגנונו הייחודי, ניסה להבהיר לאנשי התקשורת ודרכם לאוהדי הקבוצה, כי הגיע הזמן להשאיר את 'סופר דפור' מאחור ולהמשיך הלאה. הכדורגל הנפלא של הקבוצות הגדולות שהעמיד המועדון בעבר לא ישוחזר על ידי הקבוצה הנוכחית, אך היא בהחלט יכולה לעשות צעד קדימה ולהגיע להישגים משלה, גם אם יהיו צנועים במקצת. "סוד ההצלחה שלנו הוא האחדות הקבוצתית", הסביר לוטינה. "אנחנו רק חושבים על איך לנצח בכל מאבק על כדור. אם נחשוב על איך לשחק, אז נפסיד. אנחנו לא סופר דפור". גם ב'מארקה' הסכימו: "אלו לא השחקנים שישירו לכם סרנדה לאור ירח".

כן, זו לא התנועה הבלתי פוסקת, צירופי המסירות והגאונות של השנים היפות, אבל דווקא האפור הזה (בעיתון המקומי 'לה ווז דה גליסיה', טענו כי סרט ליטאי משנות ה-30 היה מעניין יותר מהמשחק מול אוסאסונה) והמלחמה על כל כדור הם אלה שיכולים להחזיר את הריגוש לריאזור ולגרום ללוטינה לזמזם את מנגינת ליגת האלופות. מלבד מנואל פאבלו, שני השרידים האחרים מאותם ימים מופלאים ששומרים איכשהו על הגחלת, הם ואלרון וסרחיו. אף אחד לא באמת חושב ששחקנים כמו איבן פרז ואדריאן יוכלו להשלים את הוותיקים כפי שעשו טריסטאן ומקאיי. דפורטיבו לה קורוניה כיום היא קבוצה נורמלית של פועלים שחורים, ללא מאמן מבריק או כוכבים גדולים – כאשר אין כמו שם שגור כחואן רודריגז על מנת לאפיינה. ההיפך הגמור מריאל מדריד, אותה תפגוש בשבת.

לקראת העימות הממשמש ובא, וכשברקע קללת הריאזור לפיה לא ניצחה ריאל במגרש מאז 1991, נזכרו אוהדי לה קורוניה בערגה בזכייה בגביע ב-2001/02. איך הגיעו בהמוניהם לסנטיאגו ברנבאו בחגיגות המאה של ריאל מדריד, ניצחו 1:2 בגמר והקניטו את הבלאנקוס בשירת "יום הולדת שמח". היה זה ניצחון כנגד כל הסיכויים, בדיוק כפי שעשו לוחמי העיר א קורוניה מול נפוליאון בונפרטה כשזה התכוון לכבוש את המקום עם צבאו, והפכו לעיר הגליסיאנית היחידה שלא נכנעה. עכשיו, שוב בניגוד לתחזיות המנבאות שחורות, לה קורוניה צריכה להתגבר על הפציעות המרובות ולזכות בכל זאת בכרטיס לאירופה. סופר דפור, גרסת 2010.