זה לא נגמר עד שזה נגמר

ביולי האחרון פרסם כתב המגזין הנחשב "ספורטס אילוסרייטד", גרנט ווהל, ספר ששמו "ניסוי בקהאם" ושעסק בהשפעה של הכדורגלן האנגלי על ליגת ה-MLS האמריקאית. כמה ימים לפני השקתו הרשמית של הספר, עשו המוציאים לאור תרגיל פשוט בשיווק וחשפו ציטוטים של חברו ללוס אנג'לס גלאקסי, לנדון דונובן, שאמר בין היתר ש"כשדייויד הגיע היה איכפת לו, הוא רצה לעשות הכל, הקבוצה והליגה היו חשובות לו. אבל אז קרה משהו, כאילו הוא לחץ על מתג בראש שלו. אחר כך הוא לא היה חבר טוב לקבוצה, הוא לא נתן הכל, לא היה איכפת לו יותר".

בקהאם זעם. "במשך 17 שנים שיחקתי בכמה מהקבוצות הגדולות בעולם, עם כמה מהשחקנים הגדולים בעולם, ואף פעם לא נתקלתי בטענה לפיה אני לא מקצוען", הוא אמר, אבל לא לגמרי צדק. בקהאם אמנם לא זכה לביקורות כל כך גורפות של שחקנים מהקבוצה שלו ושנגעו לכמות הזיעה שהוא משאיר על הדשא, אבל לכל אורך הקריירה שלו הוא נאלץ להתמודד עם ביקורות וסימני שאלה. על אורח החיים שלו, על הכוכבנות, על פרסומות בתחתונים ועוד.

לאורך מרבית שנות הקריירה שלו נאלץ הקשר האנגלי להתמודד עם ממלכה שלמה שביקשה לדעת אפילו באיזה נייר טואלט הוא משתמש. כתובות קעקע חדשות שעשה זכו לדיונים מעמיקים ברשת האינטרנט, התסרוקות שלו זכו לאזכורים בלתי פוסקים גם ובעיקר בכלי תקשורת שלא עוסקים בספורט וכמובן שהייתה האישה ויקטוריה, פוש ספייס, שהרכיבה ביחד עם בעלה הכדורגלן צוות סלבריטאים מהאגדות. וגם המאהבות שהיו או לא היו, צילומי הפפראצי, החופשות היוקרתיות, האפשרות להמר בצורה חוקית על השאלה אם הילד הבכור ברוקלין יהיה כדורגלן כבר ביום בו הוא נולד ועוד.

בקהאם בדרך כלל לא התנגד. הוא התמודד עם המעמד שהוא בעצמו יצר והפך לכדורגלן הסלב הראשון של העידן הנוכחי, האינטרנטי, המצולם והמתוקשר כל כך. אבל בזמן הזה הוא מעולם לא הפסיק לשחק כדורגל ולהתאמן בדיוק כמו אחרון השחקנים וכאן הייתה הטעות של לנדון דונובן. בקהאם תמיד הוכיח שהוא קודם כל כדורגלן. לא שהוא פנומן מבריק, אבל כן שהוא מחויב למקצוע בו הוא עוסק ולחולצה אותה הוא לובש, לא כדי מתוך רצון להוכיח, אלא פשוט מתוך אהבה ותשוקה טהורות לכדורגל.

אחרי מונדיאל 1998, בו הוא ראה כרטיס אדום בשמינית הגמר של המשחק בין אנגליה לארגנטינה, הצהובונים באנגליה קרעו את בקהאם לגזרים והאוהדים במגרשי החוץ לא הפסיקו להזכיר לו מה הם חושבים עליו ועל אמו. החתונה שלו עם ויקטוריה אדמס ב-1999 גם לא עזרה לתדמית שלו ככדורגלן שחי על פי ערכים מקצועניים. באותה תקופה אוהד של דרבי קאונטי השליך לעברו פעם תחתון חוטיני אחרי שויקטוריה חשפה בפומבי סודות מחדר המיטות של הזוג, ולעומת היציע האימפולסיבי, עיתונאים מכלי תקשורת נחשבים באנגליה קיבלו בשמחה את תואר הפרופסורה והשתמשו במילים גבוהות ואנקדוטות פלספניות כדי ללגלג על הפיכתו לכוכבן וציירו אותו כאדם לא מבריק במיוחד.

גם כשאלכס פרגוסון, שאז עוד חי בשלום עם הכדורגלן הצעיר, סיפר על מוסר האימונים הגבוה שלו, גם אחרי שבקהאם מונה לקפטן נבחרת אנגליה בשנת 2000 והמאמן סוון גוראן אריקסון אמר ש"כשאתה עוקב אחריו מבחוץ, אתה רק קורא ושומע על אשתו ועל שאר הדברים הללו, אבל אני חייב להגיד שהוא מקצוען גדול וקפטן גדול", לרבים היה קל לברוח לתגית הסלב, שנמצא בעולם הכדורגל בשביל הכסף והזרקורים. ובקהאם עצמו? הוא שתק וענה על המגרש, כשאת התשובה הניצחת סיפק בשישי באוקטובר 2001, אז שלח בעיטה חופשית לחיבור שערה של נבחרת יוון והטיס את אנגליה למונדיאל בדקה ה-93.

"אם בקהאם הוא תעשייה, היום הוא הראה למה. לא הכל קשור בלהיות יפה תואר, חביב ונשוי לכוכבת פופ. זה קודם כל כדורגל והאימונים הנוקשים הכרוכים בו כדי להפוך לאחד מהטובים ביותר", כתב העיתונאי מייקל ווקר אחרי המשחק נגד יוון במה שנראה כהכאה על חטא של כל חבריו העיתונאים.

"לא פלא שבוקר אחרי בילוי עם המשפחה ועם האורח שלו במשחק נגד יוון, הראפר הצעיר אשר, בקהאם כבר התייצב במגרש האימונים של מנצ'סטר יונייטד ובעט מעל חומות מעץ כדורים לרשת החשופה", הוסיף העיתונאי ווקר, "רגעי תהילה צבעוניים כמו זה במשחק נגד יוון, מגיעים אחרי ימים אפורים של עבודה קשה ואפילו אוהדים של מנצ'סטר סיטי או סקוטים לא יוכלו שלא להעריץ על כך את הקשר בן ה-26". אנגליה סוף סוף החלה לקבל את בקהאם. הכדורגלן.

גם אחרי שבממלכה הצליחו לקבל את העובדה שכשהוא על המגרש, בקהאם "נותן את הכל", כמאמר הקלישאה, כלי התקשורת והלקוחות שלהם המשיכו לנבור בחייו ובקריירה שלו. כך קרה שאחרי היוודע המעבר שלו ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד ב-2003, הוצפה אנגליה במשך כשבוע שלם באינספור דעות ופרשנויות, דעות ותגובות. כי מעבר שלו לריאל מדריד לא יכול היה להיות עוד מעבר של שחקן מקבוצה גדולה אחת לקבוצה גדולה אחרת.

היו שם תיאוריות ממנצ'סטר ועד מדריד. על ברצלונה שרצתה וריאל שזכתה, על האישור מפרגוסון שרצה שאורות הזרקורים יופנו אליו, על כך שהשדים האדומים רצו להיפטר ממנו מכיוון שהוא הפך לשם יותר גדול מהקבוצה ומה לא? את החדשות הללו ניתחו גם במדורי הכלכלה, והפרשנים שמצויים יותר במילים גבוהות ובתיאוריות מאשר בדרכי הגישה למגרשי הכדורגל, דיברו על יחסי האב-בן שהתקלקלו בין פרגוסון לבקהאם, על שיקולים כספיים שונים ומשונים ומעט מאוד על כדורגל.

הקשר לעומת זאת, שלח לאביו הודעת טקסט בה כתב: "אתה מאמין לכל החרא הזה שכתוב בעיתונים?" והחליט להתמקד באותו דבר שליווה את חייו כבר שנים ארוכות, כדורגל. מחוץ למגרש הפלאשים לא הפסיקו ללוות אותו, אבל על כר הדשא האנגלי עשה את מה שידע לעשות הכי טוב - הוא עבד.

"בברנבאו אהבו אותו וזה בעצם הדבר היחיד שחשוב. הוא עבר את המבחן שלהם, היכן שרבים לפניו כשלו", כתב העיתונאי פיל בול, "האוהדים של ריאל לא חשבו שיש לו יכולות גדולות, אבל הם העריצו את היכולת שלו להתמודד עם מצבים ואת הסירוב שלו להתבכיין ולהתלונן - מגפה ששחקנים ספרדים רבים חלו בה".

דאנקן וויט מ"טלגרף" הוסיף: "לא משנה כמה אבסורדי אורח החיים שלו, משהו בתשוקה משולחת הרסן שלו על המגרש תמיד השפיעה על הפרטיזנים ביציעים. במנצ'סטר יונייטד הוא היה אהוב בזכות הכישרון, בריאל מדריד בגלל היושר והכנות". אבל בקהאם עזב גם את ריאל מדריד אחרי שלוש וחצי שנים. שוב זה היה מעבר מתוקשר ושוב הוא נאלץ להוכיח הוא עדיין קודם כל כדורגלן.

אחרי מונדיאל 2006 בקהאם ויתר על סרט הקפטן של הנבחרת, אותו קיבל ג'ון טרי. בלם צ'לסי היה אז בשיאו ואילו בקהאם כבר יכול היה לראות את הסוף והבין שהטאבו שיש לו על מקום בהרכב יתפוגג בקרוב, בטח לאחר שסטיב מקלארן הכריז שהוא לא בונה עליו. המעבר שלו אחרי כשנה מריאל מדריד ללוס אנג'לס גלאקסי סומן אז כסצינת הסיום, כיאה לביתו החדש בהוליווד.

"בקהאם לא יכול להיכשל בלוס אנג'לס", כתב פול ווילסון מ"גרדיאן", שגם ידע לנמק: "הוא נראה טוב והוא כבר סלבריטי. אלו דברים ששמים לב אליהם בארצות הברית, גם אם כדורגל הוא ספורט קטן שם. כשהוא חתם על חוזה עתק בארצות הברית הוא עשה בחוכמה כי עכשיו יגידו שהייתה לו סיבה מוצדקת. אם היה חותם על חוזה רגיל בארצות הברית היו טוענים באירופה שהוא ברח מהמציאות לפיה אף מועדון גדול כבר לא רוצה אותו". אבל כמה שווילסון ושאר הפרשנים וכותבי טורים טעו.

את חוסר ההתפשרות של של דייויד בקהאם ניתן להבין אולי גם דרך ההפרעה הטורדנית-כפייתית (OCD) איתה הוא חשף שהוא מתמודד בראיון לפני כארבע שנים. "הכל בבית חייב להיות ישר ובזוגות", הוא סיפר, "לדוגמה, אם במקרר יש מספר אי זוגי של בקבוקי שתייה, אני אוציא אחד, אשים אותו בארון ואסדר את הבקבוקים שנשארו במקרר בזוגות".

מומחה שנדרש לעניין פירשן אז עבור "דיילי מייל", שריאיין את השחקן: "בשביל אנשים שנחשבים לפרפקציוניסטים במה שהם עושים, כמו דייויד בקהאם, להפרעה הזו יכול להיות יתרון". אותה דרישה לשלמות ששלחה אותו להתאמן לבדו במשך שעות על בעיטת כדורים חופשיים או לסדר את בקבוקי השתייה במקרר באובססיביות, אותה התעקשות לעשות הכל עד הסוף, הנחיתה את הקשר האנגלי בגיל 34 בעוד מועדון גדול, מילאן.

בגיל 35 גם דייויד בקהאם יודע שאת הזמן אי אפשר לעצור. אחרי שויתר על שתי פגרות של עונת הכדורגל האמריקאית בשביל לשחק, אחרי שהתגעגע לכדורגל האירופאי ולא הסכים לוותר לעצמו על דבר כדי לחזור אליו, הקשר הוותיק כבר רואה את הסוף. כמו שעמל כדי שפאביו קאפלו יחזיר אותו לסגל ריאל מדריד לפני כמה שנים, כך הוא עשה כדי להוכיח שמקומו עדיין בסגל הנבחרת, למרות שלאחרונה הודה שהוא מבין שאולי לא יוזמן למונדיאל בעוד מספר חודשים. אלא שלא דייויד בקהאם הוא האיש שיוותר. לא עכשיו, לא אף פעם, לא כשזה מגיע לכדורגל.