מדינה בדרך, נבחרת בערך (חלק ב')

מי שקרא את החלק הראשון (ולמי שלא - יש קישור בסוף הכתבה) על נבחרת הכדורגל של פלסטין, יודע בוודאות שאלופת עולם לא תגיע משם בעתיד הקרוב. אבל בדיוק כמונו, גם אוהדי הכדורגל ברשות יחפשו להם עם מי ללכת ביפן וקוריאה ועל מי להוציא את הגרון בחודש יוני. אנחנו לא נהיה שם, הפלסטינים גם לא, ומי שבטוח הרוויח כאב ראש אחד פחות הם המארגנים.

אבל גם אם הכדורגל שלנו נגוע ברשימה ארוכה של וירוסים, היסודות עליהם בונים שכנינו את זה שלהם, גורמים לאימפרית החושך של גברי לוי להראות כמו מאור בוהק. טייסון ג'אבר, כתב העיתון "כול אל עארב" בעזה ומומחה בכדורגל הפלסטיני, מנסה להסביר: "נתחיל מזה שכיום בעצם יש שתי נבחרות. יש נבחרת שיושבת בגדה ואחת שנמצאת בעזה. זאת שבגדה נקראת נבחרת 'אל קוץ' וזאת שבעזה נקראת 'אל אקצה'. שתי הנבחרות מתכוננות לטורנירים נפרדים בכווית ובערב הסעודית. אבל מה זה הכנות? נבחרת 'אל קוץ' נמצאת כרגע במחנה אימונים ביריחו, אבל כמה ימים לפני הנסיעה לטורניר, המחנה מתקיים עם תשעה שחקנים בלבד. למה? כי שישה שחקנים מטול כארם, שלושה משכם ואחד מקלקיליה לא יכולים להגיע בגלל בעיות עם הצבא".

בדירוג הרשמי של פיפ"א נמצאת פלסטין כבר במקום ה-145, מקום טוב בין רואנדה ובגנלדש, אבל לבעיה הכי קשה שלה – התקציב,זה לא ממש עוזר. סגירת הברז לרשות עצרה גם את הזרמת הכספים לנבחרת והפכה אותה תלויה באופן מוחלט בפיפ"א ובהתאחדויות באסיה. "אנחנו מקבלים כסף מפיפ"א ומהיו"ר עראפת. כמה? כמה שעראפת מחליט לתת לנו כל פעם", אומר יו"ר ההתאחדות, אל עפיפי. השחקנים עצמם מקבלים גרושים - עבור טורנירים שנמשכים חודש בחו"ל, שהם שיא הפעילות של הנבחרת, הם מקבלים משכורת שנעה בין 100 ל-150 דולר, כולל אש"ל. בארץ הם זוכים בקושי לדמי נסיעות ולארוחה חמה ביום שיש שני אימונים.

אפילו המאמן הלאומי הוא בעצם רק חצי מאמן. כמה מאמצים שהוא לא ישקיע, הוא תמיד יהיה עם נבחרת אחת, זו שבגדה או זו שיושבת בעזה. עזמי נאסר, המאמן המייסד, מודה שמלבד ההכרה בנבחרת כנבחרת לאומית, הדברים רחוקים מלהתקרב למקצוענות. נאסר: "אני אתן לך דוגמא. בהתחלה לקח לי כמה שבועות למצוא את השחקנים. ואז, אחרי שכבר התחלתי לאמן, אחרי שבוע באימונים, פתאום אחד השחקנים לא הגיע. שאלתי למה? אמרו לי חייבים לו נסיעות משבוע שעבר ולא שילמו לו. שאלתי כמה? אמרו לי 10 שקל. והוא עוד היה הקפטן שלנו. אחר כך ביררתי ומסתבר שמי שלא גר בעזה מקבל שקל אחד לנסיעה לאימון. אתה מבין? שקל אחד".

מהר מאוד גם הגיעה תקרית שכמעט וגמרה לנאסר את הקריירה כמאמן לאומי כבר אחרי כמה שבועות. "היינו במחנה אימונים במצרים והגיעו לראות אותנו אנשים מהשגרירות הפלסטינית. הגיע אחד שאמרו לי שהוא הבן של איזה מישהו גדול מהאוניברסיטה באלכסנדריה. סתם הגיע לראות את האימון. למחרת אני מגיע לאימון ורואה אותו לבוש בבגדים של הנבחרת ומוכן כמו יתר השחקנים לאימון. לא הבנתי מאיפה הוא הגיע, אני לא הזמנתי אותו. שאלתי אותו מה הוא עושה פה. אז הוא אמר לי שהוא הרים טלפון להתאחדות וקיבל אישור להתאמן. ככה, בלי ששאלו אותי בכלל. אני לא הסכמתי ואחרי ריב גדול אמרתי שאני מתפטר. בסוף, אחרי שהוא כבר הוריד את הבגדים, הוא עוד בא אליי ואמר לי שאבא שלו בשגרירות והוא יעזור לי אם אני אכניס אותו. לא הסכמתי".

מה שנראה בשלב מסוים כסיפור של סינדרלה חדשה בכדורגל העולמי, הפך תוך פחות משנתיים להתרסקות מוחלטת. נאסר, שראה את הנפילה מגיעה, התעייף מהפוליטיקה מסביב והחליט לאסוף את פקלאותיו לבלגאן המוכר של הכדורגל הישראלי. נאסר: "היה לי טוב שם וטוב שהיה. עשיתי הישג ואני לא יודע אם יחזרו עליו אי פעם. התחיל להיות בלגאן, פתאום ראו את ההצלחה וכולם רצו להיות בהנהלה. כולם רצו להחליט. פתאום לאף אחד אין מה לעשות חוץ מלהיות בנבחרת. זו כבר לא אותה נבחרת. הכול התפורר שם".

בעזה כנראה אהבו את מודל נילסן והחליטו ללכת על מאמן זר. מישהו שמכיר מישהו, שמע על מאמן פולני בשם אנג'י פישיניביסקי, שמחפש עבודה ולא מפחד מאתגרים. תוך כמה ימים, ותמורת 4,000 דולר לחודש, נחת הפולני לתופת של עזה. 1,000 דולר הוא מקבל מההתאחדות הפלסטינית ו-3,000 נוספים משלימה ההתאחדות האסייתית. קודמו, נאסר, נותן לנו רעיון כללי באיזה סדר גדול של מאמן מדובר: "לא היתה לו עבודה והציעו לו כסף טוב. אז הוא בא לכאן". רצינו מאוד לדבר עם האיש, אבל מאחר וגם בהתאחדות הפלסטינית, אף אחד לא ממש יודע איפה הוא נמצא ואיך אפשר להשיג אותו, נשאר פישיניביסקי הפולני בגדר חידה לא לגמרי פתורה.

הכוכב הגדול של הנבחרת הוא פאדי לאסי, שקורע רשתות על בסיס שוטף בליגה הירדנית. עוד שלושה שחקנים משחקים במצרים, שניים נוספים בירדן ושניים בלבנון. כל היתר תקועים בבוץ הפלסטיני. סא'אב ג'נדיאה, בן 26, קפטן הנבחרת ושוטר לעת מצוא בצבא הראיס, אמר בראיון שנערך עימו בטורניר המוקדמות בהונג קונג: "עם כל מה שקורה בבית, השחקנים נורא מודאגים. אנחנו מנסים להשאיר את זה מחוץ למגרש ולהוציא את זה מהראש שלנו, אבל פשוט לא מצליחים להפסיק לחשוב על זה. אנחנו מסתכלים על כל משחק כמשימה לאומית. בשם העם הפלסטיני שמגן על אדמתו, אנחנו רוצים להראות שאנחנו עדיין קיימים".

גם עזמי נאסר, שבלבו עדיין מחובר לנבחרת, מסכים שמעל הכול מדובר פה בעוד סמל למאבק הפלסטיני. הכדורגל שם הוא החלק הפחות חשוב. "היינו בטורניר בירדן והצלחנו יפה. פתאום הגיעו אנשים מכובדים, ארגנו לנו מטוס ודאגו שכולם יראו אותם. בסופו של דבר הכול פוליטיקה. הכדורגל בפלסטין זה כדי לשים אותם על המפה. הם אוהבים שם ספורט, אבל הכול פוליטיקה".

נהוג לומר שהספורט והמשחק חזקים מהכל, אלא שבמקום בו שום כלל לא תקף באופן קבוע כבר יותר ממאה שנה, מהו בסך הכל עוד משחק כדורגל? במצב הנוכחי יכול להיות שבעוד כמה עשרות שנים ידברו בפלסטין על הישג השיא של מוקדמות מונדיאל 2002. ואנחנו? אנחנו נישאר עם הגול של מוטל'ה שפיגלר במונדיאל של 1970 ועם הבעיה הקיומית של "שווה או לא שווה לשלם לערוץ הספורט החדש".