ניצול סיני של המצב

קראתי שסטפון מארבורי, שחקן שבגיל 32 אמור להיות בשיא הקריירה שלו, חתם בקבוצה מהליגה הסינית, ועוד אחת שנמצאת בתחתית הליגה. ארבע נקודות שאני מוצא לנכון להתדיין בהן בנושא מארבורי:

א. אחרי המשבר הכלכלי האמריקאי, אחרי הבום הסיני, אחרי הזליגה של שווקים ותעשייה, הספורט שוב מגיע ומראה לנו את האמת ביחסי הסחר בין אמריקה לסין. קחו יאו מינג, קבלו סטפון מארבורי.

ב. שנתיים אחרי שהדריכו את הניקס על הקווים, על המגרש ומאחורי הקלעים, מוצאים את עצמם אייזיאה תומאס וסטפון מארבורי, בהתאמה, כמאמן של מכללה מהדרג השני באמריקה וכוכב בתחתית הליגה הסינית. אז או שאוהדי הניקס צריכים להיות מאוד אופטימיים, או שמישהו צריך לייצג אותם בתביעה לבקשת החזר מלא מג'יימס דולאן על רמאות והטעיית ציבור הקונים.

ג. מארבורי הוא הרבה יותר מוכר נעליים מאשר אי פעם היה שחקן כדורסל מקצועני. הייתי נוכח פעם אחת כשמארבורי הגיע למרכז קניות בניו יורק לקידום המכירות של הנעל החדשה שלו. למארבורי יש חזון חברתי אמיתי בקשר לנעליים. הוא מוכר את הנעליים שלו בחמישה עשר דולר לחתיכה, כי הוא לא רוצה שאף אחד לא ישדוד או יהרוג אף אחד בעבור זוג נעליים. זו מחשבה נעלה והיא מכרה הרבה נעליים וגם עשתה טוב לנוער בשכונות מצוקה – נער יכול להתחבר וללכת לשחק כמו מארבורי ב-15 דולר ולא לבזבז מאה דולר שהוא השיג בדרכים לא דרכים. מארבורי הוא הייבריד משונה: סוציאליסט מחוץ למגרש, חזיר קפיטליסטי עליו.

ד. הקבוצה שהחתימה את מארבורי היא אותה קבוצה שבשנה שעברה החתימה את בונזי וולס, מה שגורם לי לחשוב שהסקאוט שלהם באמריקה יושב ובוחר שחקנים לפי הקריטריון של "איזה שחקן ניצל את האחוז הכי קטן מהפוטנציאל שלו" (בחירה הבאה: טרייסי מקגריידי). וולס הבריז לקבוצה הסינית כשהחליט לא לחזור מחופשת מולדת. לסיפור הזה יש מוסר השכל אחד: מאיר אריאל הוא כותב שירים קוסמופוליטי, יותר גלובלי מכל נעל מארבורית שאי פעם תיוצר, ומה שטוב לשני מקסיקנים טוב גם לביליון סינים.