פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        פיטבול ושמו רקס

        הקילר של ריאן, האטימות של טרנר ופיליפס והיקיצה של רג'י בוש. אברהמי מסכם סופ"ש ענק עם קריצה לגמרי החטיבות

        1. מתישהו ברבע השני הפנמתי שהמשחק בין סן דייגו לניו יורק ג'טס הפך להיות משחק מרגש (אם פוטבול מרגש אתכם). שתי הקבוצות הלבישו על עצמן את האופי של המאמן שלהם והתגוששו במגרש - סן דייגו מכה וניו יורק מצמצמת פגיעות, דואגת שלא לאבד את הכרתה, מחכה לרגע שבו ייפתח הפתח והיא תכניס את הסנוקרת הישר ללסת של הצ'ארג'רס. מין "רופ-א-דופ", גרסת הפוטבול, שחמט עם קסדות. טרנר הוביל בנקודות (שבע, ליתר דיוק). הוא מצא את האמצע ותקף, וויתר על המאבק המאצ'ואי שמטרתו להראות שלתופסים שלו יש יותר גדול מלריוויס. אבל משום מה הוא המשיך לתת את הכדור לטומלינסון ושני היארדים שהוא ייצר לכל ניסיון ריצה, והשאיר את ריברס עם דאון שלישי ושבעה או שמונה יארדים. נגד הג'טס מדובר במרתון שצריך לסיים בספרינט. לך תשלים שבעה-שמונה יארד כשאחרי שתי שניות אתה מרגיש את הנשימה של המגנים על הצוואר שלך.

        2. בחצי השני התגלתה התמונה האמיתית: ריאן הוא מאמן ראשי שבילה יותר מדי זמן כעוזר מאמן. טרנר הוא עוזר מאמן שמתחפש למאמן ראשי. הקריאה של ריאן ללכת על דאון רביעי בסוף המשחק כדי להבטיח את הניצחון היא כל מה שטרנר הוא לא. אני חושב שטרנר הוא מסוג המאמנים שיושבים בבית או במשרד ובונים תרגילי התקפה בפאוור פוינט. ריאן אוכל המבורגרים נוטפי דם ורואה תיקולים הרסניים בלופ, אפילו בחלומות. הוויתור של טרנר על מה שהביא אותו על לכאן השנה היה נמושתי. הוא הראה לריאן שהוא פוחד ממנו, וריאן הוא מאמן שחי מהפחד שלך. הג'טס לא סטו לשנייה מתוכנית המשחק שלהם. הם רצו ורצו, עד שלסן דייגו לא נשאר יותר אוויר, ואז סאנצ'ז נכנס למשחק. בינתיים, ההגנה של הג'טס גרמה לסן דייגו להראות כמו בולטימור.

        3. הג'טס מתחילים להזכיר לי מישהו שמת וקם לתחייה, ועכשיו הוא מנצל כל רגע מהחיים שלו, חי אותם עד הסוף, לא רוצה שזה ייגמר. בשבוע הבא הם הולכים להיפגש עם דוקטור קאלדוול, האיש שהחזיר אותם לחיים.

        4. "אני רוצה שתהיה לו הזדמנות שוווה להרביץ לכולם" - רקס ריאן על ההחלטה שלו לתת לדרל ריוויס לשמור על כל הרסיברים של סן דייגו.

        5. עם כל הרעש על משחק ההתקפה שהשתלט על הליגה, הנה סך הנקודות שהשיגו המפסידות בסוף השבוע: 14 (אריזונה, קבוצה שאמורה לשים 14 על הלוח ברבע), 14 (סן דייגו, פעם ראשונה העונה שירדה מעשרים נקודות), 7 (דאלאס), ושלוש (בולטימור). בפלייאוף, ההגנות עדיין מנצחות משחקים.

        6. עוד מיתוס: אינדיאנפוליס, מינסוטה וניו אורלינס נכנסו לפלייאוף בלי מומנטום. לצ'ארג'רס היה מומנטום.

        7. מה שהג'טס עשו אתמול לסן דייגו רק הבהיר לי כמה פייטון מאנינג הוא קוורטרבק נהדר. בחצי הראשון במשחק בין הקולטס לג'טס אינדיאנפוליס העמיסה 300 יארד על הסילונים, וזה היה במשחק קריטי לניו יורק.

        8. וייד פיליפס הוא בליגה של נורב טרנר, עוזר מאמן שהתגנב להיות מאמן ראשי.

        9. אני לא אוהב להתעסק בסוגיה השנתית סביב ברט פארב. זכותו של פארב להחליט מתי ובאילו תנאים לעזוב, אחרי הכל מדובר במקצוע שאין חזרה אליו. זה לא נגר שיכול לנסר רהיטים לנכדים שלו בחדר העבודה שלו בפנסיה. אני חושב שפארב צריך להמשיך לשחק כל עוד המשחק הזה מרגש אותו וכל עוד הוא יכול לחלום על עונות כאלו ואז להגשים אותן.

        10. קית' ברוקינג התנגד בקולניות לטאצ'דאון שפארב זרק כשהמשחק כבר היה גמור. התגובה של ברוקינג אינפנטילית מסיבה אחת ויחידה - אוהדים משלמים לראות פוטבול של שישים דקות. אם דאלאס החליטה לפתוח את הרגליים שלה אחרי 57 דקות, ברוקינג צריך לצעוק על החברים שלו לקבוצה. אחרי המשחק התפתח ויכוח מעניין באולפן של FOX, שהדגיש את ההבדלים בין טרי ברדשאו וג'ימי ג'ונסון. ברדשאו חשב שהמהלך של פארב היה נטול קלאסה. ג'ונסון, האבא של אוניברסיטת מיאמי, אמר שזה בדיוק מה ששחקן פוטבול צריך לעשות - לא להתחשב ביריב שלו, להרתיע את היריב של השבוע הבא. ברדשאו הוא מנשק ישבנים מקצועי. ג'ונסון בועט בהם.

        לא רעים - משועממים

        11. זוכרים את דנטה קולפפר? זוכרים את פרשת ספינת הסקס באגם? כשזיגי וולף קונה את העסק שלך אתה יכול להיות בטוח בדבר אחד - אורדנונג.

        12. שלושת השחקנים המובילים בהצבעה על השחקן היעיל של השנה יובילו את הקבוצות שלהם בגמרים האזוריים. איזו עמדה מנצחת בפלייאוף?

        13. הבעיה של טוני רומו היא שהוא חושב שהוא יכול לעשות הרבה יותר ממה שהוא יכול לעשות. לזכותו ייאמר שהוא לא נבהל ומעיף את הכדור לכל הרוחות ברגע שיש עליו לחץ. לחובתו ייאמר שהוא מחזיק יותר מדי בכדור. המספרים שלו לא נוראים עד שמסתכלים על קטגוריית ההשמטות.

        14. ולמה הועלם מיילס אוסטין מתוכנית המשחק?

        15. בולטימור שיחקה משחק הגנה מופתי עד לשלהי המחצית הראשונה, והנקודות של אינדיאנפוליס על הגנה כזאת שוב מדגישות את האיכות של המסירות של מאנינג. לקראת סוף המחצית בולטימור החליטה ללכת על משחק מסירות שנתן למאנינג מספיק זמן כדי לשים עוד טאצ'דאון על הלוח. בחצי השני בולטימור הייתה עסוקה בלשבור את כלל הברזל של הפלייאוף, חוק היסוד: לא להפסיד לעצמך.

        16. אם אני חבר בהגנה של אריזונה אני רשאי להיות קצת מאוכזב. ההגנה של אריזונה שמרה על החלק שלה בדיל ועצרה את הסיינטס על 45 נקודות, זו ההתקפה שלא באה למשחק. ואם אריזונה פיטרה את מאמן ההגנה שלה אחרי שהגיעה לסופרבול, מה אנחנו מצפים ממנה לעשות עכשיו?

        17. כל קבוצה שאתגרה את הסיינטס נחבטה לאדמה. כתבתי כבר שאני לא מתרגש מההיחלשות של ניו אורלינס, שהם נראו הרבה יותר משועממים מאשר לא טובים. האיגלס, הג'איינטס והפטריוטס הגיעו למשחק מול הסיינטס כשווים מול שווים וניו אורלינס הלמה בהם, צבעה את הציור שלהם בשחור. והיא עשתה את זה בהגנה. גם נגד אריזונה.

        18. אם רג'י בוש וג'רמי שוקי יצליחו לשמור על כזו רמה של אינטנסיביות וריכוז, אני לא רואה אף אחד שיכול לעצור את הסיינטס.

        19. הנה אינדקציה טובה לזהות המנצחות: כולן ניצחו במאבק על איבודי הכדור.

        20. בוש וניו אורלינס, פרק 2: השיקום. אני יודע שש הרבה סימני שאלה מסביב לבוש, שהוא לא מילא את הפוטנציאל שלו, שהוא היה חכם על שחקני קולג', שהוא לא יודע איך לחסום נגד הבליץ, אבל כשבוש מלהיב- האם יש שחקן אחד בליגה הזו שמלהיב כמותו?