לאן הולכים פתאום כולם?

קווין דוראנט:

עצם העובדה שדוראנט הוא אחד השחקנים הטובים בליגה לאורך העונה כולה וטרם הופיע כאן רק ממחישה כמה מהר התרגלנו לעובדה ששחקן השנה השלישית הזה הוא שחקן מוביל לכל דבר ועניין, אולם שבועיים לתוך ינואר נראה שקווין מצא הילוך שישי בתיבת הגיר שלו, ולא מותיר לנו ברירה אלא להלל ולשבח אותו לעיני כל. שימו לב לממוצעים של דוראנט ב-8 משחקי ינואר עד כה: 32 נקודות, 11 הליכות לקו עם 90% דיוק, 2 שלשות, 8 כדורים חוזרים, ומעל הכל – 54% שדה מדהימים שמוחקים סופית כל זכר לעונתו הראשונה והדלה בליגה. לרקורד, מדובר בשורה שאפילו לברון לא הגיע אליה. דוראנט אמנם העמיד מספרים אישיים מופלאים גם בעונה שעברה, אולם השנה נראה שהוא סופסוף למד כיצד לתרגם את הסטטיסטיקה להצלחה קבוצתית, כשהת'אנדר שלו עומדים במקום השמיני והסופר מכובד במערב הצפוף, מעל ניו אורלינס של כריס פול. אוהדי פורטלנד היקרים –משתתף בצערכם, אולי בפעם השלישית.

דרק רוז:

ומהבטחה ממומשת היטב נעבור לאחת שסופסוף מתחילה לקרום קצת עור וגידים בעצמה. לאחר סדרת הפלייאוף המדוברת עם בוסטון היו הרבה מאד ציפיות מהסופמור הנבחר שעל כתפיו הצנומות הוטל פרוייקט הבייבי בולס דור 2.0. בן גורדון שוחרר מהקבוצה, קירק היינריך הורד לספסל, והמושכות הופקדו בלעדית בידיו של רוז בדרך לעונה שבה הפוסט סיזן נלקח כמובן מאליו. אלא שדבר אחד שכחו לתקן שם, וזה את בול העץ המסורק שמונח על כיסא המאמן בשנתיים האחרונות. ממש כמו בשנים קודמות נראו השחקנים כמו ערימת יוצאי ספורטק שקובצו בטעות לכדי קבוצה מזמינה וכסאו של דל נגרו הלך והתנדנד עד שהחליט, שניה לפני הקץ, להוריד את סלמונס המאכזב לספסל ולהרכיב במקומו את היינריך, ומאז , כפי שוודאי ניחשתם, החלו לקרות דברים טובים: 8 נצחונות מתוך ה-11 האחרונים, משחק התקפה שמכיל, ולו במעט, הנעת כדור, והחשוב מכל מבחינת שיקגו – דרק רוז, סוף כל סוף, נראה כמו הבחירה הראשונה בדראפט, ולא כמו ילד שטבע במכנסיים של אבא שלו. 25 נקודות ב-50%, 5 ריבאונדים ו-7.5 אסיסטים מפיק מעצמו הילד בחודש ינואר עד כה, ואל תתפלאו אם המספרים האלו רק ימשיכו לעלות.

שארלוט בובקטס:

אם ירצה השם, וכרגע נראה שהוא רוצה, אז בעוד שלושה חודשים נהיה עדים להיסטוריה של ממש, כשהבובלעך יצטרפו אל 29 המועדונים האחרים בליגה ויציבו את רגלם בפעם הראשונה בתולדותיהם, במפתן הפוסט סיזן. מה שמרשים באמת זה שמיקומם בטבלה אפילו לא נראה כמו הוואקום המזרחי הקבוע של מקומות 6-8 שהתרגלנו לראות בכל עונה בעשור האחרון. לא. שארלוט של חודש ינואר היא אחת הקבוצות הכי לוהטות בליגה, עם 7 ניצחונות מתוך ה-8 האחרונים, כולם על קבוצות בתמונת הפלייאוף, כולל נצחון הירואי בקליבלנד ושחיטה של סן אנטוניו בהרכב מלא. את כל זה היא עושה עם הרכב שכולל את בוריס דיאו ונאזי מוחמד, אולי צמד הגבוהים הגרוע בליגה, ריימונד פלטון הסופר בינוני בתור רכז פותח, ופליפ מורי בתור שחקן הספסל היחיד ששווה להזכיר. אז איך בכל זאת היא עושה את זה? 3 סיבות עיקריות – סטיבן ג'קסון משחק כמו אולסטאר, ג'ראלד וואלאס כמו סופרסטאר, ומעל הכל, לארי בראון כמו לארי בראון בנה שם את אחת ההגנות הכי טובות בליגה. עם משחק איטי שמשבש את הקצב של היריבות סופגת שארלוט 92.7 נקודות למשחק (הכי מעט בליגה), משאירה את היריבות על 44.4% מהשדה (שביעית מהסוף), ודואגת למנוע מהיריבה יתרון כלשהו בפוזשנים באמצעות שליטה בריבאונד ההגנה ולחץ מאסיבי על הכדור שמוליד לא מעט חטיפות. נכון לעכשיו נראה שהבעייה הכי גדולה של הקבוצה היא העומס על הכוכבים ובעיקר על וואלאס השברירי, אולם אם תשכיל להביא עוד שני מחליפים לעמדות הפורוורד והסנטר אין זה מן הנמנע שהתחזית שלי משורת הפתיחה אכן תתגשם.

דיוויד לי:

אני לא חושב שמעולם היה שחקן שמעמדו התחלף מאנדרייטד לאוברייטד וחוזר חלילה יותר פעמים מאשר דיוויד לי, שבקריירה הקצרה והסוערת שלו במדי הניקס הספיק לטעום לא מעט משני צידי המטבע. אם יש צדק בעולם - ובמדיסון סקוור גארדן אין יותר מדי ממנו - אז אחרי העונה הזו אף אחד כבר לא יגיד שדיוויד לי הוא סתם עוד אספן סטטיסטיקות שפועל בוואקום של הניקס וד'אנטוני, משום שהניקס, לא נעים להודות, נראים לא רע בכלל, והשחקן המרכזי בכל העסק הזה הוא ללא ספק הפורוורד החביב, שנמצא בכושר הטוב ביותר בקריירה שלו. על פי נתוני חודש ינואר מדובר באחד משחקני ההתקפה הטובים בליגה עם 21 נקודות, 12 כדורים חוזרים, ולא פחות מ-5 אסיסטים פר ערב, כולל שני משחקים בהם היה רחוק מסירה מוצלחת אחת מטריפל דאבל. בקיץ הקרוב, תודות לטמטום הניקסי הקבוע, יהיה לי שחקן חופשי בקיץ הסוער ביותר שתדע הליגה, והרבה מאוכזבי לברון ישמחו לרשום לעצמם אותו בתור פרס ניחומים.

טוני פארקר:

רבים חשבו כי עונת 2009-2010 תהיה זו שבה המטוטלת תתחיל לנוע מכיוונו של טים דאנקן המבוגר אל טוני פארקר, שזה עתה סיים עונת קריירה, אולם לפחות בחצי הראשון של העונה נראה שטוני דפק ברז והשאיר את טימי קשישא בודד במערכה כשרק עונת שיא, הליכון עם כדורי טניס ודוואן בלייר מסייעים לו כדי להחזיק את הספרס בצמרת המערב. חודש ינואר של פארקר הוא רק התחתית של העונה האישית החלשה ביותר שלו מאז עונת 2003-04, כשבגיל 27 מוצא את עצמו פתאום עם ממוצעים אומללים של 17 נקודות ו-5 אסיסטים באחוזי שדה וקו מהנמוכים שידע מאז ימי הפעוטון העליזים. בשבוע שעבר כבר הודיע פופוביץ' שיאלץ להתחיל לקצץ בדקות המשחק של דאנקן כדי לשמור אותו טרי לפלייאוף, אבל אם פארקר לא יתחיל לקחת את עצמו בידיים יתכן מאד שהפלייאוף של דאנקן יהיה קצר בהרבה מהמתוכנן.

אורלנדו:

אל תתנו למאזן המרשים (14:26) להטעות אתכם. הפיינליסטית של העונה שעברה נמצאת בשבועות האחרונים בכושר שאין מילה אחרת להגדיר אותו למעט מזעזע. דווקא אחרי פתיחת עונה מרשימה שבה נראה היה שכל החלקים שנוספו בקיץ מחליקים בטבעיות על מקומם ברוטציה החלה הספינה להתפרק, ומאזן 4 הנצחונות ב-10 המשחקים האחרונים עושה עם המג'יק חסד גדול, שכן קשה להעלות על הדעת אפילו שחקן מפתח אחד שמזכיר ולו במעט את היכולת שאנו רגילים לראות ממנו. גם הפציעה של וינס קרטר, שצמצמה קצת את הרוטציה, לא עשתה סדר בבלאגן, ונראה שלסטן ואן גנדי מתחילים להיגמר התירוצים לאחר שייחס את הכשלונות לעודף כשרון בהרכב הפותח אבל ראה את קבוצתו ממשיכה לחטוף בראש מול אינדיאנה, וושינגטון, ורבע פורטלנד. תמונת המצב כרגע היא שרשארד לואיס ודוויט הווארד ממורמרים על מיעוט הזריקות, ג'אמיר נלסון מתקשה לחזור מהפציעה, קרטר לא משתלב, וכל מייקל פייטרוס שעולה מהספסל מתחיל ליידות כדורים לסל וקובר באוושת רשת כל נסיון של ואן גנדי להשליט היררכיה כלשהי בקבוצה. מי שרק לפני שנה היה המאמן הטוב ביותר בליגה לדעת רבים נראה כמי שאיבד שליטה על שחקניו ומועמד אופציונלי בהחלט לפנות את כסאו במידה והקריסה האומללה הזו לא תקבל תפנית בשבועות הקרובים.

אנדריס ביידרינס:

גם מי שהיה בעונה שעברה המניה הבטוחה היחידה בבית המשוגעים של נלי נראה השנה כעוד אחד מקורבנותיו של אוקיאנוס הדמעות של אוקלנד. מאז שחזר ממה שככל הנראה היתה מתיחת המפשעה הקשה ביותר בתולדות האנושות, מתקשה ביידרינס להשתלב במשחק ההתקפה של הווריורס, או בשמו העממי - "הגש ורוץ לרשת". כמו מרבית שחקני הקבוצה, הוא אינו זוכה למפגשים רבים עם החפץ העגול שנמצא בבעלותם של מונטה אליס, סטפן קרי וקורי מגטי, ומסתפק ב-5 נקודות ו-6 כדורים חוזרים מעוררי רחמים למשחק, וב-23 דקות למשחק שגם הן תולדה של העובדה שהסנטר הבריא השני של הקבוצה הוא אוטומט הפחיות שבחדר ההלבשה. אל תצפו לאיזשהן מסקנות חותכות בעולם שבו הסנטר הפותח של היום הוא הרכז המחליף של מחר, אבל אם מישהו מתקשר במקרה להציע לכם את החוזה של ביידרינס (60 מליון ל-5 העונות הקרובות) אני ממליץ בחום שתגידו שתרמתם כבר, במשרד ותנתקו מהר.

והפעם בפינת "המכוער" נמצא לא אחר מאשר הגורל, אותו אלמנט ערטילאי אשר בהיעדר חשודים אחרים נושא באשמה לתיאוריה שהוכחה השבוע באופן סופי - תיאוריית קללת הקליפרס. גם הפסימיסטים שבינינו לא יכלו שלא לתפוס את הראש כלא מאמינים כשהגיעה ההודעה הרשמית לפיה בלייק גריפין, אחד משני הרוקיז המדוברים ביותר מאז 2003, יילך בדרכו של חברו להגדרה גרג אודן ויסיים את העונה הראשונה שלו מבלי ששיחק ולו דקה אחת של כדורסל. כמה מדהים, ככה מתבקש. קשה שלא להעריך את החוש האירוני של אותו גורל עלום, שרק לפני מספר חודשים העניק את ג'קפוט הבחירה הראשונה למועדון מוכה הגורל וגרם לנו לחשוב שקללת הקליפרס היא שמועה בלתי מבוססת - בדיוק כמו המפלצת מלוך נס או הימצאות כסאות גבוהים במשרד ממשלתי - כעת עומד וצוחק על המועדון האומלל שבנה הרים וגבעות סביב אותו הגריפין, ונותר עסוק בשאלה האם לא היה עדיף לבחור את האשים ת'אביט במקומו, כדי שלפחות יהיה מישהו שיוכל לנקות את המדף הגבוה בחדר ההלבשה. גריפין אמור להיות כשיר לחלוטין לקראת העונה הבאה, אולם ישנו סיכוי סביר בהחלט שכמו אודן, גם הוא התברך בגוף שאינו מתאים למשחק הכדורסל, וכל שנותר לקליפרס הוא לגייס את שאריות האמונה שעוד נותרו להם, ולהתחיל להתפלל חזק.