הפנטזיסט

בניגוד לרושם שנוצר בימים האחרונים, גומא אגייאר אינו הראשון שנותן פומבי למחשבות שווא על כניסה נועזת לעזה כדי לשחרר את גלעד שליט. בפנטזיה העצובה הזו קדמו לו ישראלים רבים, חלקם מפורסמים אף יותר מאשר המיליארדר הצבעוני מירושלים. כך למשל הודיע אדם בשם עמיר פרץ, בשלהי חודש יוני 2006, ש"כוחותינו" (מונח שמקביל כנראה לביטוי my guys שבו השתמש אגייאר בתאור מעלליו) נכנסו לעזה במטרה לאתר ולחלץ את החייל החטוף. ארכיוני החדשות מגלים הצהרות דומות מצד אחד אהוד אולמרט, שהכריז על "מבצע", לא פחות, לשחרור שליט, כמו גם על מסע צבאי אחר שנועד להחזיר חיילים שנחטפו על ידי החיזבאללה. למעשה, דברי ימי השנים האחרונות כוללים עשרות גברים , חלקם אף לבושים במדי צבא, שהופיעו על הבמה הציבורית וגוללו סיפורים על פעולות צבאיות עם שמות משונים כמו "שליט דרומי", "גשמי קיץ" ו"עופרת יצוקה", כולן עם יומרה לשחרור חטופים. בדיוק כמו במקרה של אגייאר, לא היה כל קשר בין המעשיות לבין פגישה עם שבוי כלשהו, שלא לדבר על חילוץ. ובדיוק כמו אגייאר, גם שאר הפנטזיונרים, מפרץ ועד ברק, דיברו בפתוס על אלפי אנשים שניצלו בזכות הפעילות האמיצה שלהם.

למרבה הצער, הדמיון בין הסיפורים אינו מלא. ראשית, גומא אגייאר נשלח לאישפוז בכפייה בעקבות הזיותיו, בעוד ששאר מוכי הירח, נכון לזמן כתיבת שורות אלה, מתהלכים חופשיים. שנית, הנזק שגרם ספונסר בית"ר בהתקף המציאות המדומה שלו, מסתכם בעיקר בהשמת קבוצת הכדורגל שלו ללעג, מעמד שאינו בדיוק זר לה. מנגד, הביקורים של שאר הגוזמאים והבדאים בעזה ובלבנון, יחד עם their guys, גבו חיים של אלפי אנשים, הותירו עשרות אלפי פצועים ונכים וחוללו הרס שכל עושרם של אגייאר, גאידמק ושאול אייזנברג גם יחד לא יוכל לשקם.

מה אפשר ללמוד מההבדלים בין הפרשיות השונות? בנושא שלילת החופש של אדם, אפשר וראוי למלא עיתון שלם במאמרים נזעמים, גדושים ב"לא יעלה על הדעת" ו"הקלות הבלתי נסבלת". אלא שבהקשר הספורטיבי, דווקא ההבדל השני מעניין ומשמעותי הרבה יותר. העובדה שבעלים/ספונסר של קבוצת כדורגל יכול - לכאורה - לצאת מדעתו מבלי שייגרם נזק מוחשי כלשהו, ממחישה את המקום הייחודי של הספורט בחיינו. מדובר בתחום שבו השמחה והעצב אמיתיים לגמרי, אבל ברקע קבועה הידיעה שגם הגרוע מכל - מפלה משפילה או חלום מרוסק - הוא רק "כאילו" אסון. כמו סרט אימה או קפיצת באנג'י, הספורט מאפשר לנו להתרגש עד הקצה ואחר כך לסדר את השיער ולהמשיך בחיינו. אין שכול, אין נכות, אף אחד לא מאבד את מטה לחמו.

על הרקע הזה, קשה שלא לתמוה על הביקורת המוטחת בימים האחרונים בהתאחדות לכדורגל ובאנשי בית"ר ירושלים, כאילו לא עשו די כדי לעמוד על טיבו של אגייאר. חוץ מלדבר קצת שטויות ולאתגר את כתבי הרכילות, איזה נזק בדיוק חולל הפרחח העשיר עם הקסקט ההפוך? גם אם פנטזיית גלעד שליט שלו מייצגת דפוס התנהגות שעוד יחזור בעתיד, מה הסכנה שנשקפת מכך לבית"ר או לכדורגל הישראלי? האם חוסר היציבות הנפשית שהוא הפגין, לכאורה, הופך אותו לדמות שלילית יותר מאשר מצעד האישים שמקשטים את הכדורגל שלנו? האם המסר של המבקרים הוא שבעלים של קבוצה יכול להיות טיפש, אלים, שקרן, רודף פרסום, ערס, בור, חסר אחריות, ראוותן, רכלן, שטוף אמונות טפלות או עבריין מס - כל עוד יש בכליו תעודת שפיות מטעם המדינה?

אלא שהטיעונים לזכותו של אגייאר אינם מתמצים בכך שיש גרועים ממנו. כבר יותר מעשר שנים משמשת בית"ר ירושלים כפריק שואו של הספורט הישראלי, מצעד הולך ומתגבר של דמויות קיצוניות, נלעגות, לעתים מעורערות, מגד זאבי ועד גומא יבדל"א, עם הופעות אורח של טיבריוס דראו ומשה דדש. במבט לאחור, האם היינו רוצים להחליף את הפרק הזה בתולדות הכדורגל שלנו, בסיפור שבו מככבות דמויות שקולות ורציניות מסדר הגודל של איזי שרצקי, מאזן גנאים או אפילו אלונה ברקת? מה היינו מקבלים בתמורה לויתור על הקרקס הירושלמי המתמשך - כמה ראיונות "מרגשים" שכל קורא מדורי ספורט כבר יכול לכתוב בעצמו? איזו העפלה הסטורית לחמישית גמר האינטרטוטו? המו"מ הבלתי נמנע עם פרדי דוד? אין אפילו מקום להתלבטות. חודש אחד של גומא, סיפק לנו יותר בידור ועניין, מאשר כל גלריית הדמויות האפרוריות שמוליכות את הספורט שלנו לשומקום התורן. טוב יעשו שליחיו של הפסיכיאטר המחוזי, אם יניחו לנפשו הסוערת של גומא אגייאר ותחת זאת יצאו לביקור בקריית הממשלה בירושלים. בכל פעם ששם מתחילים לדבר על חילוץ גלעד שליט, אתם יודעים שצריך להתחיל לדאוג.