פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        משענת קנה רצוץ

        התירוץ המטופש של ארינאס, חוסר האונים של שטרן והלוגיקה המעווותת של קארל מלון מוכיחים שאין על מי לסמוך ב-NBA


        חלק משלל תפקידיו של סוכן ספורט הוא הידע לכבות שריפות. אני בטוח שבכל סוכנות ספורט שמכבדת את עצמה יש מחלקה שלמה של אשפי יחסי ציבור, או שיש לסוכנות משרד יחסי ציבור חיצוני שמקבל תשלום קבוע ומוזעק לעזרה ברגע שאחד הספורטאים שמיוצגים על ידי הסוכנות מתחיל לככב בחלקים של העיתון שגורמים למפרסמים להזיע. אני בטוח שעם הסכומים שמסתובבים בעולם הספורט ועם עמלות העתיד שהסוכנות יכולה להפסיד במקרה של כותרות רעות, הם מעסיקים אנשים שיכולים לשבנע אותך שזאת בעצם הייתה פולין שפלשה לגרמניה ב-1939. זוהי הגדרת תפקידם. יחסים עם הציבור. בהסכמת הציבור.

        אני לא יודע בוודאות אם גילברט ארינאס קיבל עצות וממי שברגע שפרשת האקדחים התחילה לפתח יחסים עם הציבור. ההשערה שלי היא שלא. גם ארינאס נראה לי כמו אחד שלא ממש אוהב שמישהו אחר יגיד לו מה ואיך לעשות עם עצמו. וגם משום שנראה לי שאפילו אשת יחסי הציבור של אוסמה בן לאדן הייתה מזהירה אותו להימלט מהאור, בטח כדי שלא להיתפס שוב באורות המסנוורים על אוטוסטרדת הטעויות. זאת אומרת, לפי הנחתי, שארינאס חשב לבד למכור לציבור את הדאגה לבתו הקטנה והרצון שלו לשמור את האקדחים הרחק ממנה, בתור הסיבה שגרמה לו להעביר את האקדחים מביתו לארונית שלו באולם בוושינגטון. מה שמראה שלארינאס יש תודעה מצוינת במלחמה על השם שלו. אולי יש לו אקדחים, והוא מעביר אותם בין מדינות מחוץ לחוק וזורק אותם בחדר ההלבשה כאילו שהם גרב משומשת, אבל הוא אבא שממש דואג לילדים שלו.

        מה שאומר לי שההתנהגות של אראנס במקרה הזה דומה לאופי שלו כשחקן. ארינאס הוא שחקן טוב מאוד ברמה הנקודתית. הוא ינצח משחק פה ושם, יגרור אותך לחמישים ניצחונות, יככב ברגעי השיא, אבל הוא לא שחקן שאתה בונה עליו וסביבו אם אתה מתכנן על יותר מסיבוב שני בפלייאוף. ארינאס אולי עזר לעצמו בטווח הקרוב, אבל זה מה שאני מניח שיקרה בעוד, נגיד, עשר שנים: הבת של ארינאס תשב על המחשב ותגגל את השם של אבא שלה רק כדי למצוא שהוא חגג את סוף העשור במסע מטופש על לב המאפליה של ההרס העצמי. ואני לא בטוח שאף משרד יחסי ציבור יוכל לעזור לארינאס כשהבת שלו תתחיל לשאול אותו שאלות, כמו, למשל, אם הוא יכול לספר לה על השנה בכלא, או איך בדיוק הוא דאג לה כשהוא עשה את מה שעשה, ואיך הוא לא חשב עליה כשזרק כמעט תשעים מיליון דולר לפח. או: "אז מה בדיוק הסיבה שבחרת בספרה אפס?"

        בית הלל ובית ת'ורן

        הנה כמה דברים שממש לא ידעתי על רוד ת'ורן, הראיס של ניו ג'רסי ומי שבמשך 14 שנה (1986-2000) היה הסגן של דייויד שטרן: לא ידעתי שהוא היה שחקן תיכונים מצוין, לא ידעתי שהיה בצוות המאמנים שהובילו את הנטס לאליפות הראשונה של הקבוצה (בליגת ה-ABA), לא ידעתי שהיה המנכ"ל של הבולס ושתחת שרביטו החליטה הקבוצה לבחור את מייקל ג'ורדן בדראפט 1984 (וגם את קארל לואיס באותו דראפט). מ-86 אני יודע. ת'ורן היה מספר שתיים קלאסי. שטרן היה מחלק פרסים, ת'ורן היה מחלק קנסות. ת'ורן היה התובע, השופט, קצין המבחן ורס"ר המשמעת. שטרן היה מחכה עם גביעון למשתקמים.

        אחרי שת'ורן עזב את הליגה, הוא הוכיח שהוא יודע הרבה כדורסל. חתיכת קבוצה הוא בנה בניו ג'רזי דרך בחירות דראפט, החלפות בערב הדראפט (ריצ'רד ג'פרסון ועוד שתי בחירות דראפט ראשונות בטרייד על אדי גריפית) ועסקאות שגבלו בשערורייה (מרבורי תמורת ג'ייסון קיד). קבוצה שאף אחד לא ספר מאז ששיחקה ב-ABA, הפכה פתאום לרלוונטית. רלוונטיות שנעצרה בשתי סדרות גמר רצופות. שתי הקבוצות היחידות שעמדו בין מפגש חוזר בין שטרן לת'ורן היו שתי השושלות הגדולות של העשור, הלייקרס והספרס.

        למה אני מספר לכם את ההיסטוריה של ת'ורן? כי פרשית גילברט ארינאס מבהירה לי שתו'רן, לא שטרן, היה האיש החזק של ה-NBA והעזיבה שלו דרדרה את הליגה במדרונות המוסר. שטרן, שלזכותו ייאמר שהוא איש שיווק עם יותר חזון מהרצל, נתן פתרונות שיווקיים: קוד לבוש והגבלות גיל. זה דומה לשוטר שאינו יודע את תפקידו ולכן הוא משתמש באלה. התגובה של שטרן כלפי פרשת ארינאס גובלת בשערורייה--הוא העניש את השחקן רק אחרי שהאחרון התלוצץ בחוסר טעם בחימום לפני המשחק ולא מיד לאחר הודאתו, והוא לא עשה מאומה בקשר לעובדה שמסביב ל-NBA יש תרבות שלמה של הימורים שהובילה לתקרית האקדחים. אני חוזר: ביודעין, יש היום ב-NBA, עוד לפני שפגו ענני דונהי, תרבות שלמה של הימורים בלתי חוקיים, ממגרשי הגולף, דרך הטיסות ובקליעות האימון. קראתי השבוע על העובדה שקבוצה אחת צבעה את הגלגל הקדמי במטוס הפרטי שלה כרולטה והשחקנים היו מהמרים איזה מספר ינחת על האדמה. בזה שטרן לא מטפל.

        רוד ת'ורן היה הרבה יותר נמרץ: ניו ג'רזי היא הראשונה שהטילה וטו על הימורים במסגרת קבוצתית.

        לא מחכים יותר לדוור

        תגובה אחרת לפרשת האקדחים הגיעה בשבוע שעבר מהמחנך הגדול, פרופסור קארל גוסטב מאלון. "הידיעה על תקרית האקדחים בין גילברט ארינאס לג'וואריס קריטנטון היתה אחת הנוראות שראיתי בטלוויזיה בחיי" (טוב, מאלון אמר זאת לפני האסון בהאיטי, אבל מבן לואיזיאנה אפשר לצפות לקצת יותר רגישות רק חמש שנים לאחר שהמרקע הביא לכל סלון גופות צפות ברחובות ניו אורלינס). הוא ממשיך: "התירוצים לפיהם רצה להרחיק את האקדחים מבתו הקטנה אינם תופסים, הוא יכול היה לקנות כספת... הליגה לא יכולה לטאטא את התקרית מתחת לשטיח...זהו עוד ענן שחור". מאלון גם מודה שמשחקי קלפים על כסף היו דבר שבשגרה במסגרת הקבוצתית, "אבל מעולם לא הפסדתי בסכומים שגרמו לי לרצות לאיים באקדח על חבר לקבוצה". זאת אומרת, לפי מאלון, הימורים לא חוקיים זה בסדר, אבל הכל תלוי ההימורים. אני קצת מאבד מידות בליגה שבה שחקנים מרוויחים מיליוני דולרים בשנה.

        וממשיך הפרופסור המפורסם לאתיקה ולוגיקה: "ארינאס טעה בתגובה שלו... אתה לא עושה צחוק כשמדובר בנשק, כי אז דברים רעים מתחילים לקרות". וכאן מתחילים הדברים העסיסיים באמת מהאיש שהצהיר בשנות התשעים שהוא, כספורטאי מקצועני, אכן מודל לחיקוי עבור ילדי אמריקה והעולם: "בעלי האקדחים קיבלו יחסי ציבור רעים בפרשה הזו. אנחנו לא אנשים רעים... אני קיבלתי את האקדח הראשון שלי בגיל שמונה ואקדחים היו חלק מחיי מאז... אני חבר באיגוד הנשק הלאומי, אני אוהב ומכבד אקדחים.... אני לא נכנס למכונית שלי בלי אקדח.

        "לצערי, אנחנו תמיד שומעים דברים רעים על אקדחים. אקדחים לא הורגים אנשים. אנשים הורגים אנשים. אם מישהו עושה את אימוני הנשק ואת שאר הדברים שזקוקים להם כדי להוציא רישיון, הוא יכול לקבל רישיון לשאת נשק... אבל אם הייתי סוחר נשק ומישהו היה בא אלי לחנות ואומר לי שהוא צריך את זה להגנה, לא הייתי ממהר למכור לו כי מדובר בבן אדם שרק מחפש עימות (פרופסור גם ללוגיקה, הזכרתי?)... סבא שלי אמר לי: 'בני היקר זכור: אם אתה שולף את האקדח תהיה מוכן לירות בו, כי לאדם שמולך יש את כל הזכות שבעולם ללחוץ על ההדק'".

        כשמאלון קיבל את ההצעה הזו מסבא הוא היה בן 6. ובמילים: שש. אני לא אכנס כאן לויכוח הלא נגמר על החוקה האמריקאית והרשות לשאת נשק שקארל מאלון שומר עליה יותר טוב משאי פעם שמר על הפרקט. אהיה אפילו קיצוני ואומר שמאלון צודק, שאכן אנשים הורגים אנשים אחרים ולא אקדחים. ולכן יש לקחת אחריות על האנשים. הייתי מתחיל ככה:

        "שלום אדוני. מה מביא אותך למשרד למתן רישיונות הורות?"

        "אנחנו פה כי אנחנו רוצים להביא ילד לעולם"

        "מה אדוני חושב על מתן נשק לילדים בגיל שמונה?"

        "אנחנו תומכים מכל הלב. סבא של קארל, או קארלה, כבר בנה לתינוק מטרות מעץ ובגיל שש, כשהורים אחרים מלמדים את הילדים שלהם שטויות כמו קריאה, כתיבה ולחצות את הכביש בצורה נכונה, אנחנו נלמד את הילדים שלנו את האתיקה של שליפות אקדח".

        "קח אדוני, אתה מספר 4,657,952 בתור לרופא המעקר, קומה שנייה, חדר 213".

        כדורסל נטו

        השבוע קראתי סופסוף את הספר המצויין של כריס באלארד "האמנות של משחק יפהפה". ואני יכול רק להמליץ בחום מסיבה פשוטה: הסיפורים על מרוץ המכוניות של הסופר עם שאקיל בלילה אריזוני חם, הסיפור על הגורו הישראלי שכוכבי NBA משוועים לדבריו ומשחק הכדורסל של הסופר בכלא בקליפורניה מתחברים לסרנדת אהבה למשחק הכדורסל. מי שרוצה לקרוא איך באלארד מתכנן להסביר לילדיו את אהבתו למשחק יכול לעשות זאת במאמר המצוין שבלינק.