שמות תואר

כמעט נכנסו: טים דאנקן, סטיב נאש, ברנדון רוי וממש בלחש - קווין דוראנט.

מקום שלישי: לברון ג'יימס (קליבלנד): ה-MVP המכהן ממשיך לספק מספרים לא הגיוניים, אבל לא מצליח לשחזר את ההצלחה הקבוצתית של העונה הרגילה שעברה, למרות שיש לו קבוצה טובה יותר השנה.

מקום שני: דירק נוביצקי (דאלאס): עד לפני חודש הוא הוביל את המירוץ עם פתיחת עונה פנטסטית, מאז הפציעה המשונה במרפק הוא נחלש ויחד איתו גם דאלאס.

מקום ראשון: קובי בריאנט (לוס אנג'לס לייקרס)

לשם שינוי, הסיפור פשוט מאוד: קובי משחק את הכדורסל הטוב בעולם בחודשיים וחצי האחרונים בלי תחרות ממשית. שתי המילים הנפוצות ביותר בהקשר שלו השנה הן "לא פייר" ושומעים אותן מאוהדי היריבות המיואשים. הוא פשוט טוב מדי. הוא מייצר נקודות איך ומתי שבא לו, משתלט על משחקים ומוביל את הלייקרס למאזן הטוב בליגה למרות שפאו גאסול פצוע חצי מהזמן והאחרים מתפקדים רק מדי פעם. קובי הוא הסיבה לכך שהיריבות לא מרגישות בטוחות גם ביתרון 15, ויודעות שהפסידו כשהן מובילות בשתי נקודות בשניות האחרונות, כי בין היתר העונה הזו תיזכר כעונת הבאזר ביטרים של קובי. שלושה כאלה כבר היו לו, יחד עם עוד כמה סלי קלאץ' גדולים, והיד עוד נטויה. ככה זה כשאתה MVP.

כמעט נכנסו: מייק וודסון, פול ווסטפאל, לארי בראון וסקוט ברוקס.

מקום שלישי: ליונל הולינס (ממפיס): מנהיג את הפתעת העונה בזכות היכולת שלו להפוך שחקנים בעייתיים מכל סוג אפשרי לקבוצת כדורסל ראויה.

מקום שני: ריק אדלמן (יוסטון): ממשיך לעשות ניסים עם אוסף של שחקנים משלימים שרוב האנשים לא נתנו להם סיכוי להיות בפלייאוף בפתיחת העונה. כרגע הם במקום השביעי במערב התחרותי.

מקום ראשון: נייט מקמילן (פורטלנד)

החולשה היחסית של הגדולות מאפשרת לנו להפנות זרקור אל המאמנים שמוציאים מים מסלעים ברחבי הליגה (ובעיקר ברחבי המערב). מכל הסיפורים הנפלאים, זה של מקמילן בפורטלנד הוא המדהים מכולם. אחד אחרי השני נפלו לו השחקנים ועד כה הוא איבד לא פחות מחמישה שחקני רוטציה לפציעות חמורות. כבר תקופה ארוכה שהרוטציה של הבלייזרס כוללת שישה וחצי שחקנים ראויים - שלושה מהם פוינט גארדים – כאשר שמות כמו ג'ף פנדנגרף ודנטה קנינגהאם מקבלים דקות משמעותיות. למרות זאת, פורטלנד ממשיכה לנצח ותוקעת יתד בפלייאוף, ומה אתם יודעים - עם אותו הרכב חסר היא כבר ניצחה את הלייקרס, ובסן אנטוניו ודאלאס. אולי העונה הנוכחית היא ההוכחה החיה מכולן שנייט מקמילן הוא מאמן מושלם לקבוצות מוגבלות. מה שבטוח זה שכרגע הוא עושה עבודה גדולה בפורטלנד.

כמעט נכנסו: ג'וש סמית', רייג'ון רונדו, אנדרסון ורז'או וקובי בריאנט.

מקום שלישי: רון ארטסט (לוס אנג'לס לייקרס): אחראי על שיפור משמעותי בהגנת החוץ של הלייקרס, שהופך אותה לאחת משלוש קבוצות ההגנה הטובות בליגה.

מקום שני: דוויט הווארד (אורלנדו): גם בעונה מאכזבת הוא מניה בטוחה בצד הזה של המגרש, אבל מי שציפה ממנו להשתלט על הקטגוריה לשנים ארוכות התבדה.

מקום ראשון: ג'ראלד וואלאס (שארלוט)

לא בוסטון, לא סן אנטוניו, לא קליבלנד, לא יוסטון ולא אורלנדו. הקבוצה שסופגת הכי מעט בליגה כרגע היא שארלוט. וזו אותה הגנה שעוזרת לה להיות קבוצת פלייאוף לעת עתה, אפילו אם לוקחים בחשבון את ההתקפה הזוועתית. האחראי העיקרי לכוח ההגנתי החדש ב-NBA הוא ג'ראלד וואלאס. האתלט הנהדר הוא מהריבאונדרים המובילים בליגה למרות שהוא סמול פורוורד, אבל רגע: הוא גם חוטף, חוסם, עוזר, מרתיע ושומר אישי. בקיצור, החבילה ההגנתית המושלמת ולשם שינוי, השנה כבר אי אפשר להתעלם ממנו.

כמעט נכנסו: ג'ייסון טרי, אל הרינגטון, ג'יי אר סמית' ומאנו ג'ינובילי.

מקום שלישי: אנדרסון ורז'או (קליבלנד): שחקן שעושה הרבה יותר מהמספרים שלו. מספר שכן עוזר להבין מה הוא נותן: לפי נתוני ה +/-, קליבלנד הכי טובה כשהוא על הפרקט. כן, יותר מלברון, ולמרות שהוא משחק בכל הדקות בהן מספר 23 נח.

מקום שני: ג'מאל קרופורד (אטלנטה): הרכש החדש של ההוקס הפך לשחקן השישי הקלאסי – קם מהספסל, מייצר נקודות, לא מפחד לזרוק וגם לקלוע זריקות קריטיות בקלאץ'.

מקום ראשון: קארל לנדרי (יוסטון)

על אף שלל המועמדים, הפעם מדובר בבחירה קלה למדי. על שפותח את כל המשחקים מהספסל, הפורוורד של יוסטון הוא הגו-טו-גאי שלה ברבעים אחרונים ובמשחקים רבים גם השחקן הכי חשוב שלה. הוא עושה נקודות בקלות וביעילות לא הגיונית: 16.6 נקודות למשחק ב-56.5 אחוזים מהשדה ו-84.5 אחוזים מהעונשין. וכל זה מגיע ב-27 דקות בלבד. בנתונים ביחס לדקות המשחק הוא מדורג 13 בין הקלעים הראושנים בליגה, וכמובן ראשון בין המחליפים. על אף שקשה לציין שחקן או אדם אחד שאחראי יותר מכולם להצלחה הנפלאה של יוסטון, קארל לאנדרי הוא בהחלט אחד המועמדים הבולטים.

כמעט נכנסו: ג'וני פלין, טיי לאוסון, דוואן בלייר וסטפן קרי.

מקום שלישי: עמרי כספי (סקרמנטו): לא פרובינציאליות ולא פרוטקציות, כספי הרוויח את המקום הזה בכבוד ויתמקם בו גם בדירוגים הפחות ציוניים. הפתעת העונה בין הרוקיס עד כה.

מקום שני: ברנדון ג'נינגס (מילווקי): התחיל מדהים, כולל משחק של 55 נקודות, נחלש מאוד בהמשך כאשר למדו לסגור לו את השמאל. עדיין שחקן ששווה לעקוב אחריו.

מקום ראשון: טייריק אוואנס (סקרמנטו)

הקינגס יכולים להרגיש מרוצים מהדראפט האחרון. עם כל הכבוד לכספי (וכאמור, יש המון כבוד), השיחוק האמיתי הוא אוואנס, שנבחר רביעי. הוא קיבל את המפתחות לקבוצה מהרגע הראשון והוביל אותה לפתיחת עונה מפתיעה מאוד. יש לו צעד ראשון קטלני, גוף חזק שהוא משתמש בו בחדירות, קליעה נהדרת מחצי מרחק וראיית משחק טובה; החבילה השלמה של סופרסטאר בהתהוות. אז נכון, אוואנס עדיין מתקשה בקבלת החלטות, בעיקר במאני טיים, אבל עם כל טעות מגיעה צבירת נסיון יקרה מפז. טייריק הוא בהחלט פרנצ'ייז פלייר פוטנציאלי ומזכיר קצת את דווין וויד. בזכות כספי חובבי ה-NBA בארץ מקבלים ויקבלו צ'אנס לראות בזמן אמת את השם החם של מחזור 09' (לפחות עד שבלייק גריפין יוכיח אחרת, וזה ייקח זמן).

(*שחקני שנה שניה לא נכללים בקטגוריה זו)

כמעט נכנסו: רייג'ון רונדו, צ'אנינג פריי, ארון ברוקס וזאק רנדולף.

מקום שלישי: אל הורפורד (אטלנטה): אחרי שנתיים באותה רמה הוא מתחיל להיראות כמו שחקן פנים משמעותי בליגה. הגיע הזמן.

מקום שני: קארל לנדרי (יוסטון): כמעט לקח תואר כפול. בשנה שעברה היה עוד מחליף נחמד, השנה הוא כבר שחקן מפתח.

מקום ראשון: קווין דוראנט (אוקלהומה סיטי)

למרות שמבחינת מספרים הוא בסך הכל ממשיך את קו העלייה הקבוע שלו, קפיצת המדרגה של דוראנט השנה היא המשמעותית ביותר שיש: מעוד סקורר של קבוצה קטנה, לפרנצ'ייז פלייר של קבוצה טובה שנמצאת בדרך הבטוחה להיות טובה מאוד. הוא יותר מנהיג, פחות חור בהגנה, יותר בלתי ניתן לעצירה וסוחב את הקבוצה לנצחונות למרות שהשחקנים סביבו רחוקים מלממש את הפוטנציאל שלהם. הוא במגמת שיפור מתמדת גם ככל שהעונה מתקדמת, ותיכף ישתלט גם על תואר מלך הסלים. לעשור הקרוב.

כמעט נכנסו: דווין האריס, רשארד לואיס, הידו טורקוגלו ודיוויד ווסט.

מקום שלישי: מאנו ג'ינובילי (סן אנטוניו): הספרס הרכיבו סגל נוצץ וקיוו רק לדבר אחד - שלמאנו עדיין נשאר משהו. חצי עונה עברה, והם עדיין מקווים.

מקום שני: דוויט הווארד (אורלנדו): עדיין הסנטר הטוב בליגה, אבל אחרי הפלייאוף האחרון ציפינו שהוא יהפוך למפלצת אמיתית השנה. במקום, קיבלנו שחקן לא מרוכז שמתקשה לייצר מצבי זריקה ושובר שיאים דווקא באיבודים ועבירות.

מקום ראשון: וינס קרטר (אורלנדו)

הכנסתי קטגוריה נוספת בעיקר בשביל אורלנדו. למזלו של סטן ואן גנדי הקבוצה שלו עמוקה ועמוסה בשחקני משנה נהדרים, כי הכוכבים פשוט לא באו לעונה הזאת. מכולם, הבולט ביותר לרעה הוא קרטר. זו הייתה אמורה להיות שנת ההזדמנות הגדולה של וינסנטי, השנה בה הוא מקבל צ'אנס להוביל קונטנדרית. בינתיים, התגובה שלו היא עונת שפל בנקודות, אחוזים (פחות מ-40) ויעילות. הוא קצת פצוע, אבל זה רק עוד תירוץ משחקן שכל הקריירה ידע רק לתרץ. יש לו חצי עונה ובעיקר פלייאוף כדי לתקן את הרושם. אם אני אורלנדו, אני לא בונה על זה.