גנב הזכרונות

אני לא זוכר ראיון ספורטיבי שגרם לי להרגיש כל כך לא בנוח, כמו הראיון של בוב קוסטס עם מרק מקגווייר. האיש שלא רצה לדבר על העבר רק לפני חמש שנים, החליט להתוודות (אולי זו השפעת הסטרואידים שפגה מתאי הזיכרון). אבל שיתוודה, לעזאזל. קוסטס, אחד מעיתונאי הבייסבול הבכירים באמריקה, הרים למקגווייר כדורים שפעם הוא היה מעיף מאתיים מטר לשמיים. הפעם הוא לא פגע. הסטרואידים לא עזרו לו לחבוט את כל חבטות ההומראנס, הוא בכלל לקח אותם בגלל הציפיות והלחץ שהופעל עליו לייצר מספרים. הוא לקח סטרואידים, אבל אלה בכלל אנחנו שאשמים.

עבורי מקגווייר הוא נוכל וגנב מהסוג השפל ביותר: גנב הזיכרונות. הייתי מאוד רוצה לראות איזה עורך דין יומרני ואוהד בייסבול שירים תביעה ייצוגית כנגד מקגווייר. תביעה כנגד כל הזיכרונות, התמונות, הסיפורים של סב לבנו, הערגה לעבר של בן עם אביו על ערש דווי, על התרופה המזויפת שנתן לענף חולה. לך תיזכר עם אבא שלך במרוץ ההומראנים הגדול של 1998 כשכולם יודעים עכשיו שהיה זה רק מקסם שווא, תעתוע, תמונה וזיכרון שרוססו במיליוני כוכביות קטנות. אני מקווה שאוהדים במשחקי החוץ יזכרו למקגווייר את מעשה הנוכלות שלו. הוא לא זכאי ליחס טוב יותר מבארי בונדס.

מתברר שאליבא דמקגווייר, הקונגרס האמריקאי הוא לא מקום חשוב מספיק. שם אפשר להסתיר אמיתות. הרבה יותר חשוב לחשוף את האמת אם אתה רוצה שקט במקום העבודה החדש שלך. ההערכות לפיהן מקגווייר הודה רק כדי לתת שקט תעשייתי לסט.לואיס קרדינלס (הוא מונה כמאמן החובטים בקבוצה), היא אמת מחוספסת בשקרים. מקגווייר בונה את הקייס שלו כדי להיכנס להיכל התהילה. ופה אני דווקא די נדיב כלפיו. ליגת הבייסבול צריכה להכניס את מקגווייר להיכל התהילה ולבנות שם חדר מיוחד בשבילו ובשביל בארי בונדס, רפאל פלמיירו, אלכס רודריגז ורוג'ר קלמנס, חדר הרמאים.

ועל הכניסה לחדר הזה צריכה להיות תמונה של סופר הבייסבול החשוב ביותר של המאה העשרים ואחת – חוזה קנסקו.