התואר הכי מעצבן, לפחות לטעמי, שחולק העונה ב-NFL הוא "שחקן הקאמבק של השנה". זהו פרס זניח, אמנם, אולם גם הוא יכול ללמד על הנטייה של בוחרים ללכת עם הפופולארי והמוכר ולא עם ההיגיון, אותה הנטייה שבגינה כמעט תמיד MVP הסופרבול, למשל, הוא קוורטרבק, טייגר וודס זוכה בפרס "אתלט" (אתלט, ולא בשל הביצועים במיטה...) העשור וטרייסי מקגריידי נבחר לאולסטאר בכל שנה, גם כשהוא לא משחק. עד כמה שניתן להעריך את החזרה של טום בריידי מפציעה לא קלה, מקומם לראות אותו מקבל את הפרס במקום וינס יאנג או ההוא שדרס בשבת את הגנת הג'טס ושנשא על גבו את סינסינטי אל הפלייאוף. כי כל מי שעקב אחרי משחקים של הפטריוטס העונה, והיו לא מעט הזדמנויות לעשות את זה, הבין דבר פשוט - זה לא אותו בריידי. המספרים היו שם, כל השאר לא. קבוצות לא נבהלו ממנו כשנכנס לרד זון ולא התחפרו כשהוביל את הפטריוטס ליתרון ברבע הרביעי. הסוואגר נעלם.
כל הסימפטומים של המחלה התפרצו ברבע אחד - ההססנות בפוקט, המסירות שרחוקות מאזור החיוג, הזלזול של מוס, החיסרון של וולקר. ובכל זאת, בריידי של 2006 (לטעמי בעונה גדולה יותר אפילו מזו של 2007 בהתחשב בכלים שניתנו לו אז) היה רחוק השמטה אחת של רישה קאלדוול מהעפלה לסופרבול, ואז לא היו לו את מוס ו-וולקר. ג'אבאר גפני היה התופס מספר 1 של הקבוצה.
אבל, כמובן, להאשים את בריידי לבדו בהפסד הפטריוטס יהיה בבחינת לעג לרש. קו ההתקפה שלו התקפל כמו בימים הכי גרועים של דרו בלדסו, מוס, כאמור, החליט שזה יהיה המשחק שבו יסמן את הדרך מפוקסבורו החוצה ובצד השני ריי רייס ו-וויליס מגאהי הרגישו כל כך חופשיים, עד שג'ון הארבו לא הרגיש בכלל צורך לזרוק את הכדור.
בסיטואציה שנוצרה, לא נותר אלא להפנות את האצבע המאשימה לביל בליצ'יק. מי שעד לפני שנה נחשב למאמן אלמותי, איבד את זה לחלוטין. בליצ'יק חובב האתגרים ניסה להמציא את עצמו מחדש כפי שעשה כל כך הרבה פעמים בקריירה, כולל בשנה שעברה עם מאט קאסל. העונה הנוכחית הבהירה שלא נשאר לו דלק בטנק. כשמסתכלים על ג'ו גיבס, שזקנתו מביישת את ימיו היפים (כמה פתטי הוא היה בעמדת הפרשן של ESPN?) ונזכרים שגם הוא לקח פעם שלוש אליפויות, מבינים שיכול להיות שבליצ'יק הגיע לקצה היכולת. ייתכן מאוד שאוהדי הפטריוטס הרבים, שצמחו בשנות ה-2000 עקב שלוש הזכיות בסופרבול, יצטרכו כעת לקחת שיעורים מאוהדי סן פרנסיסקו, שגדלו באייטיז על ג'ו מונטנה וג'רי רייס ונתקעו עם אלכס סמית'. חוש הריח מעיד על כך שגם הם בדרך לשם.
אל תפספס
ושלא תטעו - לא בטוח בכלל שבליצ'יק איבד משהו מיכולות האימון שלו, הוא היה ונשאר מאמן גדול. הבעיה היא בכל מה שמסביב. במשך העשור טיפחו הפטריוטס גישה, שבליצ'יק היה אחד האחראים הראשיים לה, לפיה המועדון גדול מכל שחקן. הם לא המציאו את הנוסחה, הם פשוט הפכו אותה למפלצת. לוייר מילוי (שבוע לפני פתיחת העונה), טיי לואו, אסאנטה סמואל, דמיאן וודי ועוד רבים אחרים עזבו בהרגשה שנבעטו מהמועדון אחרי שנות שירות רבות. "אם לא טוב לך, תלך", אמרו רוברט קראפט, סקוט פיולי ובליצ'יק לכל מי שדרש חוזה משופץ. אפשר להגיד שהחיתוך של טרוי בראון כדי למנוע ממנו כספי בונוס (הוא חתם מחדש זמן קצר לאחר מכן) היה כשר, ובאותה מידה אפשר גם לקבוע שהוא היה בגדר מעשה נבלה. אלה הפטריוטס של שנות ה-2000, ועד השנה שעברה הנוסחה הזו דווקא עבדה לא רע.
עד שהגיע הטרייד על ריצ'רד סימור, אותו מהלך שעליו אפשר, אולי, להצביע כעל הקטליזטור למפולת. היחס לסימור, שדרש חוזה חדש, לא היה שונה מזה שקיבלו קודמיו, רק שהפעם לא השכילו בניו אינגלנד להבין שעל ידי שליחתו לאוקלנד הם מפרקים את הבית, הורסים את היסודות. אולי הריצות של רייס, שעבר 6-7 יארדים כמעט בכל נשיאה ביום ראשון, עזרו להם לקלוט. מסתבר שגם בעולם העסקים הקר והמנוכר יש מקום לקצת אמפתיה, שיעור שתמיד אפשר ללמוד, גם אחרי שיש לך שלוש טבעות סופרבול ברזומה.
לעולם אל תאמר לא
ג'ון אלוויי לא יכול היה לזכות בסופרבול עד שהוא זכה בו. טום לנדרי לא ניצח משחקים גדולים עד שהחל לנצח אותם. בסטטיסטיקות ונתונים מן העבר יש הרבה קסם, אבל שוב הוכח שכמו במקרים של אלוויי ולנדרי, מנצח מי שטוב יותר ולא מי שמחטט בדפי ההיסטוריה. דאלאס של השבת האחרונה הייתה טובה יותר מפילדלפיה. בעצם, קבלו שינוי הגדרה: דאלאס, נכון לשבת האחרונה, היא הקבוצה הכי טובה ב-NFL.
אמרו שהם לא מסוגלים לנצח בדצמבר ושעם טוני רומו הם לא יגיעו לשום מקום. התצוגות המבישות בגרין ביי ונגד וושינגטון הובילו להשערה שג'רי ג'ונס מראה או-טו-טו לווייד פיליפס את הדרך החוצה. ואז הגיע המשחק בניו אורלינס שהפך את הקערה ושינה לחלוטין את המומנטום. הקאובויס החלו להיראות כמו הג'איינטס של 2007 - קבוצה עם מאמן וקוורטרבק מושמצים שמתחברת בזמן, הגנה אופורטוניסטית ומלוכדת שחונקת את הקוורטרבק היריב ובעיקר המון התלהבות ואדרנלין. הסיינטס, מנגד, איבדו לחלוטין את הביטחון במשחק ההוא. בשבת תארח ניו אורלינס את אריזונה והקאובויס יסעו למינסוטה. אל תתפלאו אם לבוקרים יהיה עוד משחק אחד שאותו יארחו העונה (תיקון) - נגד הקרדינלס.
בפינצטה
- אל תתרשמו מהפקרות ההגנה של אריזונה נגד גרין ביי. הקרדינלס הם מץ' אפ שקשה לכל קבוצה, במיוחד במשחקים מהסוג הזה, כי לקורט וורנר כמעט תמיד יש יותר גדול כשמגיע הזמן לשלוף. גם המשחק בניו אורלינס יהיה דומה, כשמנגד יעמוד דרו בריס, עוד אחד ממלכי האקדוחנים של הליגה. אבל אל תניחו שהציפורים האדומות יפסידו במץ' אפים הגנתיים יותר. ובקיצור: אל תבטלו את האפשרות שיגיעו שוב לסופרבול והפעם, אולי, גם יזכו בו.
- קצת יותר משלוש שעות במוצ"ש הבהירו סופית וחד משמעית שדארל ריוויס הוא פשוט תותח-על. כן, ידענו את זה קודם, וכן - היינו צריכים לראות שוב.
- הבעיטות העלובות של שיין גרהאם, שהחטיא פעמיים מטווחים של 28 ו-35 יארד בסינסינטי, הן מפגן של היחנקות, בעיקר כשמנגד הראה ג'יי פילי מהג'טס, ששימש גם כבועט נייח וגם כבועט מרחיק, כיצד עושים זאת נכון. גם לסטיבן גוסטקובסקי ולניל ראקרס היו רגעים מביכים, ובכלל, לבועטים העונה לא הייתה יותר מדי נחת, מה שמוביל למחשבה שמאמנים יהיו הרבה פחות שמרניים ברד-זון בסיבובים הבאים.
- אפילו כשהובילה 0:24, ניתן היה להתרשם שבולטימור סובלת באופן קבוע מאינטליגנציה נמוכה. אי זריקת דגל הערעור של הארבו, עבירות מיותרות בדאון שלישי, בונקר מבוצר כדי לגלח את השעון (מה שהצליח מול הפטריוטס מהסיבות שהוזכרו למעלה) - כל אלה לא גורמים לתחושה שהרייבנס מסוגלים לנצח באינדיאנפוליס. מה כן גורם לתחושה הזו? אחד, ריי לואיס.
- ואם הזכרנו את ג'ון הארבו, מה שעשה מרווין לואיס, שהשאיר את הבנגאלס בלי אופציות ערעור לאחר רבע אחד בגלל שתי החלטות רעות, גובל בפשע.
- מאז ומעולם נודעתי כמהמר גרוע, וה-1 מ-4 שלי בשלב הוויילד קארד (גם אם זה לא פורסם, הלכתי על הפטריוטס והבנגאלס, בנוסף להימורים על פילדלפיה ואריזונה) הם עוד נדבך במסורת מפוארת של כשלונות. אבל גם לי יש רגע קטן של ניצחון, של "אמרתי לכם". הנה התחזית שפורסמה למשחק בין אריזונה לגרין ביי: "אל תתפלאו אם בסיום היומיים המפרכים הללו, תצאו עם תובנה שזה היה המשחק הטוב ביותר שראיתם בסיבוב הנוכחי. אריזונה, ולא בלב קל". עזבו רגע את הפגיעה בזהות המנצחת, מי שהלך לישון במחצית פשוט הפסיד.
אל תפספס
