סדק בפמיליה

גם כשהבינו בבית"ר כי עידן גאידמק נגמר, לא ציפו לירידה כה גדולה בכמות הקהל שמגיע בממוצע למשחקי הקבוצה. קברניטי הקבוצה הבינו כי עם הירידה מהנכסים צפויה ירידה בכמות הקהל, אך בנו תקציב סביב הכנסות מ-5,000 מנויים כשבפועל נמכרו כ-3,500 ועל הכנסות ממכירת כרטיסים גבוהות בעשרות אלפי שקלים. למעשה, במרבית משחקי הבית העונה יצאה הקבוצה בהפסד כספי בחישוב של הוצאות האירוח אל מול ההכנסות, ולראשונה מזה שנים ירדה בית"ר למקום הרביעי בממוצע הקהל מתחת לשתי התל אביביות ומכבי חיפה.

"כל הסיפור עם ברק יצחקי מסמל את המצב ומסביר למה הקהל מפסיק לבוא", מספר אבי אלינאי, פעם חבר במחנה האוהדים של בית"ר ושפרש מארגון האוהדים לפני מספר שנים אך עדיין מקפיד להגיע לכל משחק. "אם שחקן כמו יצחקי, שהיה כל כך מזוהה עם הקהל וכל כך אהב אותו, מרגיש שהוא רוצה ללכת, ועוד להפועל ת"א, זה רק מראה את האווירה שבקבוצה הזאת".

"גם כשברק נשאר אנחנו האוהדים יצאנו מושפלים", מסביר עופר כהן מהמערבי. "הרי הוא לא נשאר כי הוא רוצה, אלא כי הפועל לא הסכימו לשלם. זה מוציא אותנו קטנים מול הפועל". אלינאי מבהיר כי "זה לא רק יצחקי, זו כל הקבוצה, יש תחושה שאין עם מי להזדהות, שכולם רוצים לברוח ושפשוט לאף אחד מהם לא באמת אכפת". נתן אלקיים, אוהד ירושלמי ותיק מספר כי לו בכלל לא אכפת אם יצחקי ישאר או יעזוב. "הקבוצה פשוט מתה, צריך להחליף הכל כי כל הסגל מושחת מבחינה מנטלית".

האכזבה מכמות האוהדים שמגיעים העונה למשחקי הבית של בית"ר היא גדולה בעיקר נוכח הצורך בהם דווקא במציאות הקיימת. אחרי שבית"ר נותרה ללא בעל בית, נדמה היה שהקהל יגיע ויתמוך יותר בקבוצה הירושלמית והצעירה שניסו לבנות השנה, אבל הטבלה מצביעה על מגמה מדאיגה: אם גם בימי פניג'ל בית"ר הובילה מבחינת כמות הקהל במשחקיה, העונה היא רחוקה מהפועל תל אביב ומתחת למכבי תל אביב ומכבי חיפה, שהקהל שלה הוציא את רוב כספו בליגת האלופות.

"דיברו על עונת מעבר וציפינו לסימפטומים של עונת מעבר", ממשיך אלקיים, "אבל יש דברים שהם פשוט בלתי נסבלים. ציפינו לחוסר ניסיון של הצעירים ולירידה ביכולת של הותיקים שמעבר לשיא, אבל זה לא זה – זה חוסר ברצון והקהל בצדק לא מוכן לתמוך בשחקנים שלא מנסים אפילו". גם כהן מדגיש כי "לפני המשחקים, בחימום, מרגישים שאין עם מי לצאת למלחמה, אין תחושה של חיבור. ההרגשה היא שהם סתם באים להעביר את הזמן".

אליאני, שנחשב למבין עניין בנוגע להלך הרוח בבית וגן, מספר כי "השחקנים פשוט לא שמים על המאמן וזה יוצר חוסר מחויבות שבסופו של דבר פוגע בקהל". אלקיים מוסיף כי "יכול להיות שהמאמן אשם, אבל בסופו של דבר זה נראה כאילו הקבוצה משחקת ברמה חובבנית. הבנו שלא ניקח אליפות בעונה כזו, אבל לפחות שישחקו כדורגל שמח שיהיה מה לראות".

"אולי אנשים יתפלאו לשמוע, אבל כל ההידרדרות של הקהל התחילה בתחילת תקופת ארקדי גאידמק", מסביר כהן. "הקבוצה איבדה את הזהות שלה והמון אוהדים אמיתיים וטובים הפסיקו להגיע כשמנגד התחילו להגיע המון אוהדי הצלחות – עכשיו כשארקדי הלך הם הלכו איתו והאוהדים האמיתיים לא חזרו, מה שיצר את הירידה החדה בכמות הקהל".

"בית"ר איבדה את הזהות שלה", מנתח אלקיים. "זה לא חוסר ההצלחה שמבריח את הקהל הרי כולם באו גם ברגעים קשים הרבה יותר, זה החוסר בתחושה שזו הקבוצה שלך. כשהיו הצלחות זה חיפה על המצב, אבל עכשיו כשאין אז החוסר בתחושת ההזדהות יוצר משבר אמון".

"לדעתי אם הקבוצה הייתה באמת עוברת תהליך הצערה ומגבשת זהות בית"רית אמיתית כקבוצה שמתבססת על שחקני בית שנותנים את הנשמה", בטוח אליאני, "היה מגיע יותר קהל אפילו מבעונות טובות. היה מה לראות, היה כיף להגיע למשחקים. אם יעשו את זה בעונה הבאה, אפילו אם התוצאות יהיו פחות טובות יבוא הרבה יותר קהל, אוהדים אמיתיים יחזרו".

החדירה הגוברת של גורמים פנאטיים כמו ארגון לה פמילייה והנוכחות שלהם ביציעים ובשירים, אחראיים גם הם לבריחה של מה שרוב הדוברים טוענים – אוהדים אמיתיים. "בתקופת גאידמק גם התחזק מעמדם של הגורמים הקיצוניים בקהל כמו לה פאמילייה, מה שהבריח חלק נכבד מהאוהדים המתונים", מסביר כהן. "נכון שבית"ר תמיד הייתה קבוצה פוליטית, אבל זה כבר נהיה מוגזם. זו גם לא פוליטיקה, זו סתם אלימות וקיצוניות שמרחיקה גם את האוהדים שכן מגיעים. חלק גדול מהאוהדים לא רוצים להיות מזוהים עם מעשים ואמירות של אנשים חשוכים. נוצר מצב שזיהוי כאוהד בית"ר הופך אוטומטית לזיהוי כאדם גזען ואלים, ואני ועוד הרבה אחרים כואבים את זה. אני מניח שלכן חלק מהאוהדים מעדיף לא לבוא, כדי לבדל את עצמם מהאוהדים האלה".

"בסופו של דבר, יש גם עניין של שובע ועייפות", מסכם אלקיים. "לא רק השחקנים נהיו שבעים, כנראה שגם חלק גדול מהאוהדים. אחרי שתי אליפויות ושני גביעים בתקופה קצרה, אולי חלק איבדו את התשוקה והעונה הזאת היא לא בדיוק טובה ולא בדיוק רעה".