יש דובים גדולים ביער

בהתחלה זה היה נראה מבטיח, או לכל הפחות לא עגום. לאחר שנתנו את פאו גאסול כמעט בחינם כדי לקצץ בעלויות, ממפיס גריזליס מחליטים להביא את זאק ראנדולף, שמחזיק בחוזה מקסימום דומה, לקול ביקורות הציבור. אותו ראנדולף יקצץ בכמות הזריקות ומרחב התמרון בצבע של מארק גאסול, נקודת אור בודדת מאותו טרייד אומלל על אחיו הגדול. לעמדה של גאסול ג'וניור, נבחר במקום השני בדראפט סנטר טנזני שהמילים "פרויקט" ו"באסט" מתחרות על מקום במצחו.

וכדי שאשכרה יהיו אנשים שיבואו לראות את כל הדברים האלה, הוחתם אלן אייברסון, שהספיק לשחק שלושה משחקים בלבד לפני שהעסק התפוצץ (כולם משחקי חוץ, אגב. לרוכשי הכרטיסים שלום). וכך, בבת אחת ובאופן לא הכי מפתיע, אם לומר את האמת, בזמן שעתיד הקליפרס והניקס הסתמן כמבטיח, הגריזליס המשיכו להיראות כמקור ראוי לבדיחות. בסדר, שיהיה. כי נכון לעכשיו, פרט לגופיות מרצ'נדייז מיותרות של אייברסון שנשלחו כמחוות רצון טוב לטנזניה (מולדת הרוקי האשים ת'אביט), העונה של הגריזליס מעלה חיוכים בכל המקומות הלא מתאימים – חיוכי הנאה מצד צופים מזדמנים במשחקי הקבוצה, וחיוכי אושר נדירים על פני אוהדים נדירים אף יותר.

הפתיחה, כאמור, לא הכינה אותנו לבאות – מאזן 8:1, כשאייברסון הפצוע מחמיץ את שלושת המשחקים הראשונים, עולה מהספסל בשלושת הבאים, ומכריז על ברוגז מוקדם מכפי שאפילו גדולי הספקנים חזו. בדיעבד, נראה כי מלבד הקרקס שהתנהל סביב אייברסון ומן הסתם פגע בריכוז של חבריו לקבוצה, גם מסע משחקי חוץ שנמשך שבוע ולוח משחקים שכלל את הלייקרס, דנבר, פורטלנד ויוסטון, לא ממש עזר.

לאחר הפרידה מאייברסון חל שיפור הדרגתי בממפיס: 4:5 עד סוף נובמבר, כשרוב הניצחונות באים מול קבוצות עם מאזן שלילי. בדצמבר הגיעה התפנית הגדולה – תשעה נצחונות (בין היתר על דאלאס, קליבלנד ודנבר), וארבעה הפסדים (לקבוצות במאזן חיובי בלבד). ליונל הולינס נבחר למאמן החודש, ואת 2010 הגריזליס פתחו ברצף ניצחונות חוץ בפניקס ופורטלנד, שהביא אותם למאזן 50% ומעלה - לראשונה מאז עונת 2005/06, זאת למרות שהפסידו העונה שבעה משחקים בהם הובילו כבר בעשר הפרש ומעלה - מוליכי הליגה בקטגוריה זו - כולל שמיטת יתרון 22 מול הקליפרס. אז כן, אפשר להשחיל כאן הלצה על לוזריות, אבל חשוב לזכור שמדובר בקבוצה צעירה שעם הזמן וצבירת הביטחון, תשכיל להימנע מכך.

אז איך, למען השם, הפכה ממפיס לקבוצה מנצחת פתאום? נתחיל מדרך השלילה - לא הודות להגנה. ראנדולף וגאסול מרכיבים צמד גבוהים מאסיבי אך נטול אתלטיות; בקו האחורי מייק קונלי ואו ג'יי מאיו לוחצים מצוין על מובילי הכדור, אבל לרוב נחותים פיזית מולם; ורודי גיי האתלטי תורם בהגנה קבוצתית, אבל שומר אישי רע למדי יחסית לפוטנציאל שגלום בו. הגריזליס נמצאים במקום הלפני אחרון בדירוג יעילות הגנתית, אבל בפראפרזה על האמירה הידועה – הגנה אולי מביאה אליפויות, אבל התקפה תנצח לך משחקי עונה סדירה.

למרות שהגריזליס מדורגים נמוך מאוד ביחס אסיסטים עבור כל פוזשן התקפי – כפי שחזו מבעוד מועד לקבוצת הסקוררים שנבנתה שם – הם סוגרים את העשירייה הראשונה של הליגה בדירוגי יעילות התקפית וקצב משחק, ומובילים את הליגה בהורדת ריבאונד התקפה. מאיו וראנדולף מרכיבים צמד סקוררים חוץ-פנים מהטובים בליגה, גיי וגאסול הניידים משלימים אותם באופן אידיאלי, וקונלי מתפקד כסדרן עבודה שנדרש בעיקר למסור את הכדור ליד החמה ולקלוע את השלשה הפנויה – וגם בכך הוא טעון שיפור ויציבות, אם אנחנו כבר בנושא.

מי שאחראי לאיכון הארטילריה הנ"ל הוא מאמן אלמוני יחסית בשם ליונל הולינס. הולינס היה שם כבר בעונת 2000, אז דובי הגריזליס עוד שכנו במולדתם ונקובר ולא בממפיס החמימה. עם מייק ביבי ושאריף עבדור ראחים בצעירותם, הולינס כשל את דרכו למאזן 42:18 ובחזרה לעמדת עוזר. אשתקד הוא שב לקדמת הבמה, לאחר שהמאמן מארק אייברוני פוטר. האחרון הגיע בעצמו עם רזומה של אסיסטנט לד'אנטוני בפניקס, אך למרות התלהבותו מקונלי לקראת דראפט 2007 שבו נבחר רביעי, הביטוי "ד'אנטוני ונאש לעניים" היה אוברסטייטמנט היסטרי ביחס לצמד הזה. דווקא כאשר שיחק עבור הולינס, קונלי הצעיר והמאכזב הציג שיפור ממשי. כך גם שאר צעירי הגריזליס, שהשיגו מאזן 26:13 תחת הולינס, כולל סיומת נדירה וחיובית מבחינתם של 4:5 באפריל.

הולינס, אם כך, נראה כאיש המתאים לעבודה עם השלד הצעיר שנבנה בממפיס. בהקשר זה ראוי לציין שבשנות התשעים הוא שימש גם כעוזר מאמן של פול ווסטפאל בפניקס, ואולי משהו מתמהיל המקל והגזר הכל כך מדויק של ווסטפאל מיודענו דבק גם בתלמיד. אבל עבר הוא עבר, והשאלה הבוערת עם הכניסה לעונה הנוכחית היתה, כיצד הולינס יתמודד עם וטרנים בעייתיים כמו ראנדולף ואייברסון, שכבר עשו אינספור צרות למאמנים מנוסים וסמכותיים ממנו? לגבי האחרון, התשובה נמצאת כבר בפילדלפיה, וסליחה על משחק המילים הנלווה. אבל סיפור ההצלחה של ראנדולף הוא זה שבמידה רבה מסמל את סיפור הצלחתה של ממפיס כולה עד כה. מבדיחה-תלוית-כישלון להצלחה-תלוית-כשרון.

תחילה, קצת רקע. די מוקדם בתחילת הקריירה המבטיחה שלו הפך זאק ראנדולף מפני העתיד של הטרייל בלייזרס, לפנים המכוערות של הג'ייל בלייזרס. הגעתם של ברנדון רוי, למרקוס אולדריג' וגרג אודן לקבוצה סימנה את תחילת היטלטלותו בין בדיחות הליגה – אייזאה תומאס היה הראשון לזנק עליו במחיר מציאה, ולהרכיב איתו ועם אדי קארי שילוב שהתחרה רק בזה של מארבורי ופרנסיס בקו האחורי שפעם היה של הניקס. ברגע שד'אנטוני ודוני וולש הגיעו לשקם את הניקס, היה ברור שהם יוותרו על ה-20 נקודות ו-10 ריבאונדים המתבקשים והסטנדרטיים של ראנדולף לטובת הקיץ הקרוב, שגם כן טומן בחובו את הספרות 20 ו-10, אם כי בקומבינציה קצת אחרת. ראנדולף הספיק להעביר פחות מעונה מלאה ודי מוצלחת בקליפרס, בין עזיבתו של אלטון בראנד להגעתו של בלייק גריפין, ובקיץ האחרון הוא נחת בממפיס עבור המטבע עובר לסוחר הידוע גם בכינויו קוונטין ריצ'ארדסון.

כבר היו לראנדולף מספיק עונות של 10-20 ומעלה בכדי לפטור אותו כסקורר של קבוצות קטנות – חור שחור בהתקפה, חור מהלך בהגנה, ועבר רדוף פרשיות שתייגו אותו כאישיות בעייתית בחדר ההלבשה. בממפיס, עם זאת, ראנדולף מונה לקפטן הקבוצה, ולראשונה בקריירה שלו נדרש להנהיג חבורת צעירים שבה הוא המבוגר הבולט והאחראי. בחירת הזריקות שלו מחושבת יותר, וזה ניכר בשיא קריירה של אחוזי שדה – 50.5% לעומת 43-47% בעונות שלאחר הפריצה שלו. הוא מסוגל לקלוע מכל בלטה על המגרש, אבל צמצם את נסיונותיו הקומיים מחוץ לקשת לטובת ההתמחות האמיתית שלו בצבע: עם שילוב של מאסה, זריזות וידיים רכות שאין כמוהו בקרב שחקני הפנים בליגה, ראנדולף נוצץ, פשוט נוצץ העונה. מאז דצמבר הוא מעמיד ממוצעים של מעל 25 נקודות ו-12 ריבאונדים פר ערב, והצלחת הגריזליס? בהתאם.

מסייעת לראנדולף העובדה שסביבו נמצאים כלים התקפיים כמעט אידיאליים – האיום מבחוץ של מאיו, החיתוכים לסל של גיי ומארק גאסול, אשר השיל מגופו קילוגרמים רבים והפך לסנטר נייד שקולע 14.5 למשחק בדיוק של 60%. גם מאיו צמצם את כמות האיבודים וההחטאות שלו, ואילו גיי, שחווה נסיגה אשתקד, חזר להציג את מספרי האול אראונד מעונת הפריצה שלו לפני שנתיים. אפילו מייק קונלי השתפר מנובמבר המהוסס לדצמבר המוצלח של הקבוצה, אך לאחרונה הוא בנסיגה, אולי כתוצאה מפציעה. ג'מאל טינסלי ומרכוס וויליאמס המוכשרים-אך-בעייתיים-באופיים מגבים אותו בעמדת הרכז, ועוד מחליף בולט מהספסל הדליל של הגריזליס הוא הרוקי סאם יאנג, שנבחר בסיבוב השני, ולעומתו ת'אביט, שנבחר שני, מתבשל לאט על הספסל עם עשר דקות למשחק. אך בהזדמנויות שבהן שיחק פי שתיים מכך, הגיב בתצוגות של ארבע וחמש חסימות.

אם לאתר מכנה משותף להצלחת הגריזליס, נראה שלכל חלק במשוואה יש משהו להוכיח. הולינס האלמוני, ראנדולף שאולי לראשונה ייבחר לאולסטאר, מאיו שהיה הדבר הגדול הבא לפני שנתיים ומאז נמצא בצל של דרק רוז, גיי, שהדרדר לבחירה שמינית בדראפט 2006 החלש בגלל שלא נתפס כאסרטיבי מספיק, מארק גאסול, שתמיד נמצא בצל אחיו הגדול, ת'אביט וקונלי, מעליהם מרחף איום תווית הבאסט, סם יאנג, שנפל לסיבוב השני בדראפט, וכמובן ג'מאל טינסלי, שחזר מהשעיה של שנה על ידי אינדיאנה.

על אף השמות הרבים והפיקנטיים, הספסל הוא עקב האכילס של הגריזליס העונה. כרגע כל שחקן בחמישייה סוחב פציעה, כאשר ראנדולף מהווה סיבה מיוחדת לדאגה – הברכיים שלו כבר נותחו בעבר, ובשלוש העונות האחרונות הוא פספס 14, 13 ו-32 משחקים בשל זאת. גם במאזנם המפתיע הנוכחי (18:18), הגריזליס מדורגים 11 במערב העמוק, כך שפציעה משמעותית אחת עשויה לנתץ סופית את שאיפות הפלייאוף שלהם. אבל הכיוון המקצועי נראה נכון, ולפי הדיווחים הם מנסים להתחזק בכלים התקפיים שיעלו מהספסל ויעזרו (נייט רובינסון וטראוויס אאוטלו הוזכרו כאופציות). אותם דיווחים גורסים כי הגריזליס אינם מעוניינים בשחקנים שחתומים מעבר לעונה הנוכחית, לאור הפיכתו של גיי לשחקן חופשי מוגבל בקיץ. מה שמביא אותנו, אם כך, לפן הכלכלי והחשוב ביותר לעתיד המועדון.

ידוע כבר מזה שנים שהבעלים, מייקל הייזלי, מעוניין למכור את מניותיו בקבוצה. למעשה, הטרייד השערורייתי על פאו גאסול נועד לקצץ בהפסדים ולהכין את הקבוצה למכירה. כך גם הפיאסקו סביב אלן אייברסון, שכנראה רק הזיק לאווירה בקבוצה ולקונלי במיוחד, והיה תולדה של מניעים שיווקיים ותו לא. הצלחתם הנוכחית של הגריזליס אמנם משמחת את הייזלי (במיוחד כי היא מביאה עמה עלייה של 20% בתפוסת הקהל באולם בין נובמבר לדצמבר – ועד כה בינואר נמכרו יותר כרטיסים מאשר בכל דצמבר), ועדיין, ימים יגידו עד כמה יהיה הייזלי מוכן להשקיע על מנת לשמור על השלד הנוכחי של הקבוצה, וכמה יד חופשית הצוות המקצועי יקבל בעתיד.

על פי דיווחים אחרי הדראפט, הג'נרל מנג'ר כריס וואלאס רצה לבחור בטייריק אוואנס – ששיחק במכללת ממפיס – אולם הייזלי התערב למען בחירה בת'אביט. התנהלות הגריזליס סביב שאלת השארתו של גיי בקיץ תענה על חלק מהשאלה, כשגם בקיץ 2011 הרחוק יותר יידרשו כמה צעדים כלכליים – ראנדולף וגאסול יסיימו חוזה, בעוד שמאיו יהיה זכאי להארכת חוזה הרוקי שלו. את הצעד הראשון שלה בהתאוששות ובהפיכתה לקבוצה לגיטימית וטובה בליגה הזאת, ממפיס כבר עשתה. כעת, קצת מעבר לכדורסל, נשאלת השאלה מה טומן בחובו העתיד למועדון. ובכן, ימים יגידו. בינתיים, החדשות הטובות ביותר שממפיס יכולה לשאוב הן שלשם שינוי, ההתחבטות המסורתית בשאלת עתיד המועדון לא מלווה בחיוך מטופש ובמחשבה על פאנץ' ליינים.