פוטבול: אודיסיאה 2010

ה-AFC הציג השנה מתח עד למחזור האחרון, כשלא היה ברור מי תהיינה הקבוצות שתשחקנה בפלייאוף, אך בניגוד למקבילה מה-NFC, שם כל קבוצה שעלתה לפלייאוף יכולה ללכת עד הסוף ולהגיע לסופרבול, ב-AFC – למרות המאצ'-אפים הטובים שיש – עדיין ניתן לחלק את הקבוצות לשתי קטגוריות: אינדיאנפוליס, סן דייגו, ניו אינגלנד – והשלוש האחרות. נכון, בפלייאוף הכול יכול לקרות, וללא ווס וולקר ייתכן מאוד שאף נראה את ג'ו פלאקו עובר סיבוב, אבל בכל זאת – נדמה כי השנה יש לפחות קבוצה אחת שלא ממש מגיע לה להיות שם. אם נלך טיפה רחוק יותר, נראה שלמעשה שתי הקבוצות שתשחקנה באוהיו לא מביאות לפלייאוף הזה הרבה יותר מאשר משחק ריצה טוב. אמת, זה מה שצריך בפלייאוף – ריצה והגנה – אבל לעומת החטיבה המקבילה, יש כאן טעם של החמצה.


ובכל זאת, מי יש לנו פה: אינדיאנפוליס וסן דייגו, דווקא שתי הקבוצות הגרועות בליגה במשחק הריצה, נשארות בבית לשבוע חופש לראות מיהן הקבוצות אותן תפגושנה בשלב הבא. ניו אינגלנד, שעד ליום ראשון האחרון הייתה עדיין אחת הפייבוריטיות הגדולות, מגיעה למשחק לאחר שכל הרוח הוצאה לה מהמפרשים עם פציעתו של ווס וולקר, מול בולטימור עם בעיות הרסיברים המשמיטים שלה, וסינסינטי – שבמחזור האחרון קיבלה סטירה מצלצלת – מארחת את הג'טס למשחק חוזר על כל הקופה. סתם בשביל לעשות את זה מעניין, אם הג'טס והפאטס מנצחים, הג'טס נוסעים בחזרה לאינדיאנפוליס, אך אם בולטימור מנצחת, היא תהיה זו שתיסע למפגש עם פייטון מאנינג. בסופו של דבר מה שמוזר הוא שעם כל התסריטים האפשריים והרי-מאצ'ים, לא נראה שמישהו ממש רוצה לנסוע לסן דייגו למפגש מול הקבוצה מספר 2 בחטיבה. חבל, שמעתי שיש שם דווקא מזג אוויר טוב בזמן הזה של השנה. בכל מקרה, לענייננו: ה-AFC מציגה לנו השנה את המאצ'-אפ האולטימטיבי – שלוש קבוצות הצמרת המציגות התקפה קטלנית לצד הגנה צולעת מול שלוש קבוצות התחתית, המביאות לנו הגנות חזקות לצד התקפות מקרטעות. הגנה מנצחת בפלייאוף? זה הזמן לבחון את התיאוריה הזאת. פלייאוף ה-AFC: ראונד וואן. דינג דינג דינג!

הקולטס, שבמהלך העונה נראו בלתי מנוצחים, מגיעים לפלייאוף במצב שבו הכי לא רצו להיות – במומנטום שלילי אחרי שני הפסדים רצופים (גם אם הם רשומים על שמם של קרטיס פיינטר וביל פוליאן), כשכל הליגה והאוהדים מחכים לראות אותם נופלים כדי להגיד 'אמרנו לכם', ועם שלושה קופים על הגב: פיליפ ריברס, שהחליף בשנתיים האחרונות את בריידי בתור הקוף של פייטון, ההיסטוריה העגומה שלהם בפלייאוף בתור המובילים ונותני מנוחה לשחקנים, ושאלת מיליון הדולר "מה היה קורה אם?". אם נוסיף את בחירתו הצפויה של מאנינג ל-MVP, נקבל עוד קוף (הזכייה היחידה של הקולטס בסופרבול הייתה כשטומלינסון זכה בתואר, לעומת שלוש הפעמים הקודמות בהן מאנינג זכה ולא הגיע לשם), כך שכל הלחץ מוטל על כתפיו של הקוורטרבק – וזה בדיוק איך שהוא אוהב את זה.

ההחלטה של פוליאן, בלי להיכנס אליה, למעשה הורידה מעט מהלחץ על מאנינג, אך לא רק למאנינג יש מבחן חשוב בפלייאוף הזה – עד כה, ג'ים קאלדוול התנהל בצורה מאוד שקטה, עם לא מעט החלטות "דאנג'איות". זו עדיין הקבוצה של דאנג'י, וכאן קאלדוול יעמוד למבחן, אם יעשה את השינויים הדרושים בפוסטסיזן – עוד קשיחות, עוד אומץ, עוד אופי. עד לשני המשחקים האחרונים של העונה, זה בהחלט נראה שאינדי, וקאלדוול, יכולים לעשות את זה, אבל עכשיו מגיע המבחן האמיתי. גם של ההגנה, שעד כה עמדה יפה ברד-זון (מקום 8 בספיגת נקודות).

למה לא: הלחץ, המומנטום השלילי, הקופים הרבים, ההיסטוריה, משחק הריצה (מקום אחרון בליגה), הגנת הריצה, רסיברים חסרי ניסיון בפלייאוף, פיליפ ריברס (וזה בהנחה שעוברים את דארל ריוויס או ריי לואיס).

למה כן: שתי מילים, ואני מניח שאין צורך לכתוב אותן.

הברקים הגיעו לפוסטסיזן בדיוק במצב שבו רצו להיות – למעט יתרון ביתיות, אם וכאשר יגיעו לגמר החטיבתי, אך בהתחשב בכך שגם לפני שנתיים ניצחו באינדיאנפוליס (שלא הבטיחה עדיין הגעה לגמר, כמובן), המצב שלהם בכלל לא רע. משחק הריצה, שאמנם מדורג במקום הלפני אחרון בליגה, החל להשתפר ולשים את הנקודות על הלוח (גם אם זה רק ברד-זון), משחק המסירה כמעט מושלם (מקום חמישי בליגה), וההתקפה מצליחה לשים נקודות כמעט כל אימת שבא לה (מקום 4 בליגה).

השאלה היא האם הצ'ארג'רס – שניצחו רק קבוצת פלייאוף אחת ב-AFC (ושתיים ב-NFC) – לא משכו את יכולתם עד לקצה? בשנה שעברה הגיעו הבולטס לפלייאוף במומנטום של ארבעה ניצחונות רצופים (ומרשימים), מה שעזר להם בכושר המשחק לעבור את הסיבוב הראשון. השנה, 11 ניצחונות רצופים, כך שאולי זה יותר מדי (אשתקד ניצחו את הקולטס, שהיו ברצף ארוך בפני עצמם). בכל מקרה, שבוע החופש הזה מגיע להם בדיוק בזמן הנכון, ועם כל הכבוד ליתרון הביתיות של פייטון מאנינג – סן דייגו בהנהגת פיליפ ריברס היא עדיין הקבוצה שצריך לנצח ב-AFC בשביל להגיע לסופרבול. השאלה היא האם ריברס יצטרף סוף סוף לבני מחזורו – איליי מאנינג וביג בן – וייקח את הגביע הנכסף? נו, לכולם יש קופים בליגה הזאת.

למה לא: משחק הריצה, לו"ז קל יחסית, כי הצ'ארג'רס טרם ניצחו קבוצה מבית המזרח בפלייאוף בעשור הזה.

למה כן: פיליפ ריברס, מומנטום אדיר, כי יש להם את המספר של הקולטס כבר שנתיים וכי הגיע הזמן.

שבת, 23:30, שידור ישיר ב-ESPN וב-METV

רק ביום ראשון האחרון נחרדנו לגלות כמה התקפת הבנגאלס היא, ובכן, מחרידה. קרסון פאלמר, שמוביל את אחת מהתקפות המסירה המזעזעות בליגה (26 במסירה, 24 ביארדים, 22 בנקודות) לא פוגע ממטר וגם לא מחצי, והגנת הריצה של סינסי (מקום 7 בליגה) נתנה לתומאס ג'ונס ובראד סמית' לחגוג עליה ולהשפיל אותה. הג'טס, מנגד, באים במומנטום עצום לאחר שני ניצחונות מרשימים על יריבותיהן, גם אם זה לא היה במשחקים הכי "ספורטיביים" שיש, וההגנה הרצחנית הטובה בליגה (8 נגד הריצה, 1 מול המסירה, היארדים והנקודות). מצד שני, פרט למשחק הריצה (1 בליגה), לג'טס אין יותר מדי מה להציע בהתקפה, וסגירה טובה של הרצים מצד סינסי תשנה את תמונת המצב לחלוטין.

בסופו של דבר זה הולך להיות משחק בין שתי הגנות מצוינות לבין שתי התקפות שפרט לריצה אין להן שום דבר להציע, אבל אל תטעו – זה הולך להיות משחק אחר לגמרי ממה שהיה בניו יורק: במגרש הביתי של סינסינטי, אחרי מקצה שיפורים ארוך וכשעלייה לשלב הבא בפלייאוף על הכף – הבנגאלס לא יוותרו על המשחק בכזו קלות, וירצו להוכיח לכולנו שהסוויפ שהשלימו על הבית הצפוני בחטיבה לא היה פלופ של היריבות. רקס ריאן, שהראה השנה שיש לו את זה בשביל להיות מאמן ראשי, יצטרך להמשיך להכריח את שוטנהיימר להשתמש כמה שפחות בזרוע של סאנצ'ז, ואילו מרווין לואיס יצטרך למצוא לפאלמר פיתרונות יצירתיים בכדי לגרום לאיזשהו מיס-מאץ' של אוצ'וסינקו וקאלדוול על דארל רייויס – שחקן ההגנה הטוב בליגה.

תחזית: לא אותו משחק – כן אותה תוצאה סופית. ניצחון לג'טס, שיקוו לניצחון של ניו אינגלנד שיארגן להם נסיעה ללוקאס-אויל למפגש מול מאנינג לעוד רי-מאץ'.

ראשון, 20:00, שידור משוער ב-METV

במפגש הראשון שלהם, במחזור הרביעי, ניצחו הפאטס – אז חסרי תיאום – בתוצאה 21:27 בפוקסבורו. בראשון הקרוב תיפגשנה הקבוצות למשחק חוזר על כל הקופה. בולטימור מביאה למשחק הזה את הגנת הריצה והתקפת הריצה מהטובות בליגה (מקום 5 בשתי הקטגוריות), ועוד יותר את הגנת היארדים והנקודות (מקום 3), כשגם הגנת המסירה לא טומנת ידה בצלחת (מקום 8), והפאטס מביאים למשחק את ההתקפה השלישית בטיבה במסירה וביארדים והשישית בטיבה בנקודות. זה הולך להיות קרב צמוד, אפילו יותר מהמשחק הראשון, אז כשלה בולטימור בניסיון לקאמבק בשל השמטת כדור – משהו שהפך לתופעה מאכזבת ומעצבנת בקבוצה הזו. מצד שני, הפאטס יחסרו את השחקן המשמעותי ביותר בקבוצה הזו שלא קוראים לו טום בריידי – ווס וולקר, שסיים את העונה – ויאלצו להסתמך על שירותיו של ג'וליאן אדלמן הרוקי, וזאת מבלי להזכיר את הסימפטום הבעייתי ביותר של הפאטס העונה – נפילות המתח ברבע האחרון – שמעלות תהייה האם מדובר בנפילות מתח "רגילות" או שמא בבעיה ביכולת של השחקנים, משני צידי הכדור. זה הולך להיות קרב בין התקפה מצוינת להגנה מעולה, ובין התקפה צולעת להגנה מקרטעת. אגב, בלי ממש קשר, עוד מישהו שם לב לכך שאשתקד, מאט קאסל סיים עם מאזן 5:11 והחמיץ את הפלייאוף, ואילו השנה בריידי עם ניצחון אחד פחות ומקום שלישי בחטיבה? סתם משהו להרהר בו.

תחזית: בחירה קשה מהצפוי. אם הרסיברים של פלאקו לא היו משמיטים סדרתיים, הייתי הולך איתם, אבל מול כזו יכולת לבעוט בדלי (או, ליתר דיוק – לתת לו ליפול לך על הקסדה) אין מעניש טוב יותר מבליצ'יק. עם וולקר או בלי וולקר, הפאטס הם עדיין הפאטס. ניצחון לניו אינגלנד שמארגן להם נסיעה לסן דייגו, למשחק מול הפייבוריטית לקחת את החטיבה הזאת.